"הרעב הגדול" באירלנד (1845 -1850)    הקדמה
1 . אירלנד כיום                                               
2 .
היסטוריה על קצה המזלג (עד 1845)         
3 .
"הרעב הגדול" (1845 -1850)               
4 . הקמת מעונות עובדים (Workhouses) 5. אירלנד הרעבה- סל המזון של אנגליה       
6 .
דמוגרפיה                                                 7. ספיחי "הרעב הגדול"                               
8 . חטאי הממשלה האנגלית  (גישה קולוניאלית)    ביבליוגרפיה                                                     הקדמה:
מול שגשוגה הכלכלי של אירלנד בראשית המאה ה-21, בולט שבעתיים אסון "הרעב הגדול" שפקד את האי בין השנים 1845 -1850. נושא כאוב זה, מהקשים בתולדות אירלנד, שנוי במחלוקת. אירים רבים, החיים באי ובתפוצות, נוטים עד היום להשליך הכול על כתפי הממשלה הבריטית ולהאשימה ברצח עם. במאמר זה יעשה נסיון לבדוק את הטענות על סמך עובדות מתחומים שונים: פוליטיים, סוציולוגיים, כלכליים, דמוגראפיים וחקלאיים. כל אלה מצטרפים לתמונת מצב אותה אנסה לתאר בפני הקורא.
העבודה אינה כוללת אזכורים ביבליוגרפים בגוף הטקסט
1 . אירלנד כיום                                                                                           (אתר CIA) http:www.odci.gov/cia/publications/factbook/geos/eu.htm Source:
אירלנד, אי בצפון האוקיינוס האטלנטי, מערבה לאנגליה ושטחו כ-70 אלף קמ"ר. נופי האי ירוקי- עד ("אי האיזמרגד") בשל גשמים רבים לאורך השנה. אדמות מישור מוריקות ורחבות ידיים נקטעות באגמים, נהרות, גבעות נמוכות והרים שהגבוה בהם ה- Carrauntoohil (1,041 מ'). בחוף המערבי מצוקים מחודדים ותלולים הגולשים עד קוו המים ואדמתו טרשית ודלה. אירלנד יושבת על צומת נתיבי אוויר וים המחברים בין צפון אמריקה לצפון אירופה. התנועה אליה וממנה נוחה ביותר וכך גם בפנים הארץ. לאורך חופי האי נמלים רבים ו-Shannon הגדול בנהרותיה (380 ק"מ).
אוכלוסיית רפובליקת אירלנד מונה קרוב ל-5 מיליון נפש. רוב האירים מגדירים עצמם רומים-קתולים (88%) ושפתם אנגלית. נסיונות להחייאת האירית הקדומה (Gaelic) התחילו מ-1926 אך לא צלחו והשפה על ניביה השונים נכחדה כמעט. בירתה ההיסטורית של הרפובליקה האירית היא העיר דבלין (Dublin) בחוף המזרחי וצבעי הדגל צהוב-לבן- ירוק. המשטר פרלמנטרי- דמוקרטי ובראש המדינה נשיא/ה הנבחר לכהונה בת 7 שנים. באירלנד חלוקה אדמיניסטרטיבית ל-4
פרובינקיות, שראשיתה לפני מאות שנים: Leinster (במזרח), Munster (בדרום), Connacht (במערב), Ulster ("צפון אירלנד" U.K).
כל פרובינקיה כוללת כמה מחוזות (Counties) ובסך הכל 32 מחוזות מנהל.
לאחר מאות שנות כיבוש, אירלנד קיבלה את עצמאותה מאנגליה ב-1921, בסיומה של מלחמה עקובה מדם (1916 -1921). צפון האי (Ulster Province) נשאר תחת הכתר הבריטי עד היום, לשביעות רצונם של רוב תושביו אך מלחמה מרה על עתידו מתנהלת עד היום, בין קתולים ופרוטסטנטים. אירלנד הצטרפה לאיחוד האירופי (1973) ולמטבע היורו (1999 -2002) וכלכלתה המשגשגת מתבססת באופן מסורתי על יצוא/ יבוא אינטנסיביים. ארצות יעד עיקריות לחילופי סחורות ומוצרים הן אנגליה, צרפת, בלגיה וגרמניה. מגזר החקלאות שהיה מקור פרנסה ראשי מאות רבות בשנים נדחק לשוליים על ידי מגזר השירותים (בנקאות, חברות ביטוח, תיירות) והתעשייה. כוח העבודה קרוב ל-2
מיליון נפש (2004) והתפלגותו: שירותים 63%, תעשייה 29% ו-חקלאות 8%. לאירלנד תעשייה מגוונת ומודרנית הכוללת כריית מחצבים (ברזל, עופרת, אבץ, כסף, אלומיניום, גבס), מבשלות בירה, טקסטיל, ביגוד, כימיקלים, תרופות, מכונות, ציוד תובלה, מספנות, עיבוד זכוכית וקריסטל, תיירות, פיתוח תוכנות מחשב, הפקת נפט וגאז טבעי. בעשור האחרון יישמה הממשלה רפורמות חשובות בשוק העבודה והתעסוקה, הפחיתה תקציבים במשרדי הממשלה, השקיעה רבות בשיפור יכולות המועסקים (מיומני מחשב, אחרים) והציעה הטבות- מיסוי מפליגות לחברות ומשקיעים זרים, המנהלים את עסקיהם מאירלנד. וכך, האי העני בשולי שוליה של אירופה הפך למדינה מודרנית, משגשגת ופורחת.

2 . היסטוריה על קצה המזלג (עד 1845) פרה-היסטוריה תושביה הקדומים של אירלנד, לפני כ-7000 שנה, היו מלקטים- ציידים- דייגים שהשאירו אחריהם מצבות קבורה מאבן, הפזורות ברחבי האי.
ב"תקופת האבן המאוחרת", לפני כ-5000 שנה, חוואים אירים עיבדו את אדמתם, השתמשו בכלי עבודה מאבן ורעו את צאנם בשטחי מרעה טבעי שצמחו בשפע ב"אי האיזמרגד". הייתה זו חקלאות- מחייה שסיפקה היטב את כל מחסורה של האוכלוסייה. קלטים (600 -150 לפנה"ס) במאה ה-6 לפנה"ס הגיעו הקלטים מאירופה והביאו לאירלנד את תרבות הברזל. עם הזמן אירלנד התפצלה לכ-150 מלכויות זעירות שבתהליך איחוד איטי התגבשו לארבע הפרובינקיות הקיימות כיום. הקלטים נטמעו בתושבים הקדומים, ערים לא היו להם ושפתם הייתה ניבים איריים מקומיים. המשפחה המורחבת ((Clan הייתה היחידה הסוציולוגית בתוכה חיו ופעלו אנשים קדומים אלה. התנצרות אירלנד במאה ה-5 לספירה אירלנד התנצרה ותהליך זה מיוחס לפי המסורת למיסיונר סנט. פאטריק, פטרון אירלנד. במאות הבאות נזירים איריים הביאו את דבר הנצרות לשטחים הגרמניים באירופה ובמאה ה-8 הצטיינו נזירי אירלנד באיור כתבי יד (The Book of Kells, הברית החדשה) וביצירת חפצי קודש מכסף, זהב ואמייל.
וויקינגים (המאה ה-9 – אמצע המאה ה-12) יורדי ים וויקינגים –דנים פשטו על האי במאה ה-9
לספירה, ייסדו את העיר Dublin (841), בנו מבצרים וערים ולא שבו עוד למולדתם. כמו וויקינגים רבים מארצות סקנדינביה גם אלה נטמעו לחלוטין באוכלוסייה המקומית.
אנגלו-נורמנים באירלנד הכיבוש האנגלו-נורמני של אירלנד התחיל ב-1169, בימי הנרי ה-2 מלך אנגליה. צאצאי הכובשים נטמעו עם הזמן באוכלוסייה המקומית והיו ל"אירים יותר מאירים". הכתר הבריטי לא ראה בעין יפה את מיזוג שתי האוכלוסיות ובשנת 1367 העביר הפרלמנט האירי סידרה שלימה של חוקים Statutes of Kilkenny)) שנועדו לבדל את צאצאי האליטה החברתית האנגלו-נורמנית ואנגלו-אירית מהמוני האריסים האיריים שכונו "אויבים". "חוקי קילקני" (על שם מקום מושב הפרלמנט) נשארו בגדר המלצות בלבד ולא הצליחו לשנות את המציאות בשטח. רק סביב דבלין הבירה היה "תחום סגור" (The Pale) בו התנהלו החיים על טוהרת השפה האנגלית והתקיימו מנהגי חצר כמו בחצר המלוכה האריסטוקרטית בלונדון.
קתולים ואנגליקנים באירלנד (המאה ה-16) בשנת 1530 הכריז הנרי ה-8 מלך אנגליה על ניתוק הכנסייה האנגלית מכנסיית האם ברומא. The Church of Englsnd הייתה קרובה לפלגים פרוטסטנטיים שצצו ברחבי אירופה במאה ה-16 והמוני האירים לא נהו אחריה. כך נפתח עימות על רקע דתי שארך 70 שנה ובסיומו ניגפו האירים ב- Battle of Kinsale (1601). דיכוי האירים באמצע המאה ה-17
בעיצומה של מלחמת אזרחים באנגליה, בין תומכי המלך לתומכי הפרלמנט, הכריזו האירים על  הקמת "קונפדרציה אירית קתולית" שמרכזה בעיר Kilkenny (1641). התגובה למרד לא איחרה לבוא וב-1649 הגיע Oliver Cromwell (מנהיג תומכי הפרלמנט) בראש משלחת עונשין וביצע סידרת מעשי טבח שהיום היו קוראים להם "רצח עם" ו"פשעי מלחמה" (טבח Drogheda, בזיזת Wexfors). אלא שבכך לא די היה וב-1654
התחיל גירוש המוני של אריסים איריים מצפון האי  הפורה (Ulster)  לאדמות הדלות מערבה לנהר ה-Shannon. קרקעות שהתפנו עקב הגירוש המאסיבי עברו תהליכי מיזוג ואיחוד (קונסולידציה) ונמסרו באופן רשמי למתיישבים סקוטים (פרסביטריאנים) ואנגלים (אנגליקנים). מי שסירב לעזוב את ביתו ואדמתו נטבח באכזריות או נכלא והובל לעבדות במושבות הבריטיות. לחילופי אוכלוסייה אלה קוראים  "השתלה" (Plantation) אך אירים רבים מגדירים אותם "טיהור אתני".
דיני עונשין נגד האוכלוסייה האירית (1690 -1720) העימות המתמשך בין הכתר האנגלי לאירים-קתולים, על רקע דתי, כלכלי וסוציאלי, הגיע לנקודת רתיחה מחודשת בין השנים 1690 -1720. סדרת דיני עונשין נחקקה בפרלמנט האירי הפרו-אנגלי ולפיה  נאסר על אירים-קתולים לשאת נשק, לדבר בשפתם, לרכוש השכלה ומקצוע, להחזיק במשרה ציבורית, לקיים את הפולחן הקתולי, לעסוק במסחר, לחכור חלקת אדמה ולעבדה למחייה, לקנות אדמה מפרוטסטנטים, להיות אפוטרופוס לילד, לשלוח את הילדים להתחנך בחו"ל ועוד כהנה וכהנה. המטרה הייתה לדכא את האירים עד עפר, לשלול מהם זכויות אזרח אלמנטריות, לטשטש את זהותם האירית-קתולית ולהשאירם נכבשים, בורים, עניים ומשרתי אדוניהם האנגלים. (1667 -1745) Jonathan Swift, מחבר הספר "מסעות גוליבר", אנגלו-אירי במוצאו ומי שעמד בראש קתדרלת סנט. פאטריק בדבלין, יצא בשצף קצף כנגד דיני העונשין. בעטו השנון תיאר את מצבם המחפיר של האריסים הנמקים בעוניים אף כי הם מייצרים שפע יבול ומוצרי מזון באחוזות רחבות הידיים. אירלנד הפכה לסל המזון של אנגליה בעוד מצבם הכלכלי של תושביה היה גרוע מזה של אחרון הקבצנים בלונדון.
"אקט האיחוד" (1800), שוויון זכויות (1829) ו"חוק העניים" (1830) אקט האיחוד של אנגליה ואירלנד ביטל את קיומו של הפרלמנט האירי שפעל מאות שנים ומעתה, אירלנד הייתה חלק אינטגרלי מאנגליה. האוכלוסייה נותרה מוזנחת ומקופחת ולאחר מאבק קשה זכו האירים לייצוג בפרלמנט  בלונדון, לשוויון זכויות וחופש דת ופולחן (1829). ב-1830 נחקק "חוק העניים" (The Irish Poor Law) כדי לתת מענה מסויים לתופעת העוני שהעמיקה כל הזמן.
                  אזורי עוני באירלנד, ערב "הרעב הגדול", 1841
Source: http:
//www.wesleyjohnston.com/users/ireland/past/famine/economics.html     3. "הרעב הגדול" (1845 – 1850) בספטמבר 1845 התברר כי כשליש מיבול תפוחי האדמה באירלנד אינו ראוי למאכל וזריעה. הצמחים נרקבו והשחירו ועימם התפודים עצמם (שורשים מעובים המהווים מזון לאדם ולחי). מחלת כימשון תפוחי האדמה ( Potato Blight) התגלתה בצפון אמריקה בין השנים 1843 -1844 ומשם הגיעה לאנגליה ואירלנד, כנראה דרך אוניות סוחר ששייטו במימי האוקיינוס האטלנטי. בזאת התחיל אסון "הרעב הגדול" שפגע קשות באי בין השנים 1845 -1851 והאירים מאשימים עד היום את הממשלה האנגלית בהרעבה המונית מתוכננת והגלייה מאסיבית של התושבים.
שתי המפלגות הגדולות באנגליה בתקופת "הרעב הגדול" היו הטורים (Tories) והוויגים (Whigs). הטורים, מפלגת ימין שתמכה בבית המלוכה האנגלי ונהנתה מתמיכה רחבה של אריסטוקרטיית בעלי האחוזות באנגליה ואירלנד. הוויגים, מפלגה ליברלית שדגלה בכלכלת סחר חופשי ומדיניות Laissez- Faire, לפיה הממשלה מתערבת מעט ככל האפשר בכל הקשור לכלכלת השווקים. לשיטתם, כוחות השוק הקפיטליסטים והאיזון בינייהם הם שאמורים לקבוע בסופו של דבר כיצד יפתרו משברים כלכליים. באוקטובר-1845 מינה ראש הממשלה הטורית, ,Sir Robert Peel וועדת מעקב מטעמו שבדקה ומצאה כי  ב-17 מתוך 32 המחוזות באירלנד יש פגיעה קשה מאד ביבול תפוחי האדמה. בדצמבר האמירו מחירי המזון באי לרמות בלתי סבירות לגבי רוב האוכלוסייה ומחיר תפוחי האדמה בשווקים, מזון עיקרי לרבים מאד, הוכפל. ראש הממשלה הגיב בשני צעדים דרמטיים שזכו לביקורת קשה, בתוך המפלגה ומחוצה לה:
1. צמצום  יצוא גרעינים ומוצרי מזון מאירלנד לחו"ל.  
2 . יבוא מזון ודגנים מצפון אמריקה ואנגליה, במחירים מוזלים.
דגניים שימשו לתעשיית הבירה, למזון לאדם ואף לבעלי חיים. איסור או צמצום משמעותי של  יצוא דגניים, היה בניגוד לאינטרס כלכלי מובהק של בעלי האחוזות בפרובינקיית Leinster, מרכז גידול גרעינים לשוק המקומי ולאנגליה. מתנגדיו של ראש הממשלה בתוך מפלגתו ומחוצה לה, האשימו אותו גם בכך כי שהוא מגזים בכוונה בתיאור חומרת המצב, כדי לבטל את "חוק הדגניים" ( .(Corn Lawחוק זה נועד להטיל מיסוי כבד על יבוא תבואות, כדי להגן על המגדלים נגד הצפת השוק המקומי ביבוא זול. בנובמבר
1 845 אירלנד ייבאה מארה"ב ואנגליה דגניים בכמות שיכולה הייתה להזין כמיליון נפש בחודש ימים. פעולות הממשלה עלו יפה בהתחשב בנסיבות הקשות שאיימו על אירלנד וב-1845
לא נרשמה כמעט תמותה מרעב ומחלות. הקוו הבלתי פופולארי שנקט ראש הממשלה מייד עם פרוץ המשבר ונסיונו לבטל לחלוטין את "חוק הדגניים" (1846), עלו לו ולמפלגתו באובדן השלטון.
בבחירות שהתקיימו ביוני 1846, עם עלות הוויגים לשלטון, התברר לראש הממשלהLord John Russel ולשר האוצר שלו Charles Edward Trevely, שהיה מעורב במיוחד בענייני אירלנד, כי יבול תפוחי האדמה נרקב בשדות. בנאום שנשא  Russelבפרלמנט בחודש אוגוסט הוצג מתווה פעולה שבמידה רבה המשיך את הקוו הקודם, אך נטה יותר לכלכלת שוק חופשי. בדבריו הכריז כי תימשך מדיניות קניית גרעינים מחו"ל, אך זאת על ידי סוחרים פרטיים, על פי כוחות השוק בלבד ואילו הממשלה הוויגית תמשיך ליצור וליזום מקומות עבודה בשכר סמלי ולספק מגורים לנצרכים. כ-12
אלף פקידי מדינה הכינו 750 אלף מקומות עבודה יזומה עבור הנזקקים.
בחורף
1 846 -1847 מתו עשרות אלפים מרעב ומחלות זיהומיות ובאביב 1847 הממשלה הוויגית הודתה בכישלונה הגורף וייבאה מספר שיא של 889 אלף טון גרעינים מארה"ב. אלה נמסרו  למזרח ודרום האי אך קשה עוד יותר היה מצבם של האיכרים הזעירים שחיו ברצועת החוף המערבי. אוכלוסיית הערים הגדולות סבלה פחות ממחסור במזון בהיותה קרובה למרכזי השיווק (,Dublin  ,Belfast ,Derry Cork, Wexford). בקיץ
1 847 למעלה מ-3 מיליון אירים היו ל"נזקקי סעד" על פי חוק. הם התגוררו בדיור ציבורי, אכלו פעמיים ביום בבית תמחוי בתוך המעון (Soup Kitchen), עבדו בעבודות יזומות בשכר אפסי וקיבלו סיוע מגורמים פרטיים (קווקרים, כמרים, עמותות ידידים, אירים ברחבי העולם, קהילות יהודיות בצפון אמריקה, הודו וברבדוס).
שיעור התמותה המשיך להיות כה גבוה עד כי רבים נטמנו בקברים המוניים. ביוני 1847 עבר בפרלמנט חוק המרחיב את "חוק העניים" (1830) וסעיפיו השונים התייחסו לפעולות רווחה וסעד האמורות לסייע לעניי אירלנד (Irish Poor Law Extension Act).
נקבע מחדש מיהם זכאי הסיוע אך חלק מבעלי האחוזות הסתמכו על פירוש אכזרי ומעוות לאחד הסעיפים ((Gregory Clause שאפשר להם לגרש מאות אלפי אריסים ופועלים קשי יום. עקב זה, כ-500 אלף אירים הצטרפו לרשימות "נצרכי סעד" ואילו השטחים שפונו הוסבו לגידול בקר וסוסים. תאוריית ה- Laissez –Faire  התגלתה במלוא מערומיה במפגש עם המציאות וחוסר התוחלת הניע אירים רבים לחפש לעצמם מולדת חדשה. כ-100 אלף נפש היגרו לצפון אמריקה ב-1846 ועוד כרבע מיליון נפש היגרו ב-1847. המהגרים נשאו את מחלותיהם לארצות היעד וסבלו מתנאי הפלגה קשים ביותר. הספינות שנשכרו על ידי סוחרים ספקולנטים נקראו בשם המצמרר: Coffin Ships (ספינות קבורה) ואכן, רבים נפטרו בדרך או זמן קצר לאחר בואם. מי ששרד עבר תהליך קליטה ארוך ומיוסר במולדת החדשה.
חורף 1848 היה קשה במיוחד, שיעור התמותה הגבוה נמשך וקרן אור יחידה הייתה דבלין הבירה, בה הרעב הכבד והשלכותיו ההרסניות החלו לדעוך. יבול 1849 היה טוב מזה של השנה הקודמת אך מגיפת כולרה פרצה בחורף 1848
-1849 ורבים ניספו (אין דרך לקבוע את שיעורי התמותה). מחלת הכולרה הגיעה גם לאנגליה ופגעה בכולם, עשירים ועניים. בקרב הרופאים היו לבטים לכאן ולכאן, האם יש צורך לבודד את הנדבקים ולהניחם למות לטובת אלה שגורלם שפר עליהם. כיום ידוע שמחלת הכולרה נגרמת כתוצאה ממים מזוהמים ותנאי תברואה לקויים ולא ממגע בין אנשים ומכאן שהבידוד הוכח כמיותר. ב-1850 היבול השתפר ומאז לא היכה הכימשון באירלנד בעוצמה כה גורפת והרסנית, אך הוא קיים עד היום. רק ב-1882 התברר שהמחלה נגרמת על ידי פטרייה שקבלה את השם Phytophthora Infentas וניתן להדביר אותה על ידי ריסוס השטחים בתמיסת נחושת גופרתית.

4 . הקמת מעונות עובדים (דיור ציבורי מוגן) כאשר נחקק "חוק העניים" (1830), כ-35% מכלל אוכלוסיית האי היו תלויים ביבול תפוחי האדמה ועניים מאד מכל בחינה. הממשלה האנגלית החליטה לטפל באופן יסודי בבעיית העוני באירלנד, שהעמיקה והחריפה. וועדות שונות חקרו את הנושא והמליצו לאמץ את מדיניות הסעד שננקטה באנגליה באותה תקופה והוכחה כפתרון סביר. וכך החלה בנייה מהירה של מעונות עובדים  Public Workhouses)), כפתרון דיור ציבורי מוגן, לאלפי רעבים ומשפחותיהם. אוכלוסיית הפריפריה החקלאית החלה להידלדל כאשר איכרים מיואשים ובני משפחותיהם הותירו מאחור את המעט שהיה להם ונהרו לערים, בתקווה למצוא מזון וקורת גג אלמנטארית. שנת 1850 הייתה שנת השיא, בה התגוררו למעלה מ-800 אלף נפש ב-163 מעונות.
טבלת דיור ציבורי מוגן (1844 -1853) שנה                  מס' מעונות        מס' דיירים
1 844
1 13
1 05,358
1 845
1 23
1 14,205
1 846
1 30
2 43,933
1 847
1 30
4 17,139
1 848
1 31
6 10,463
1 849
1 31
932,284
1 850
1 63
8 05,702
1 851
1 63
707,443
1 852
1 63
504,864
1 853
1 63
3 96,438
Source: Cormac Grada (1989) The Great Irish Famine, Cambridge University Press                                                                                        הדיור הציבורי נבנה עבור העניים ביותר, שלא יכלו לכלכל את עצמם. קריטריונים מחמירים נקבעו לבדיקת מצבו הכלכלי של כל מי שניסה להצטרף לתוכנית. בנוסף לקורת גג הדיירים קבלו מעט אוכל חם בבתי תמחוי שפעלו בתוך הבתים ובעלי כושר עבודה הועסקו בעבודות דחק יזומות, עבור שכר מינימלי. רמת הבנייה במעונות הייתה נמוכה ביותר, ללא מים זורמים, בצפיפות נוראה וללא פתרון לחימום בחורף. וכך, מעונות העובדים היו מקור להתפרצות מחלות זיהומיות מדבקות.
5. אירלנד הרעבה- סל המזון  של אנגליה על פי מחקרים עדכניים, אירלנד ייצרה מספיק מזון, צמר ופשתן כדי להאכיל ולהלביש את כל האוכלוסייה, בתקופת ממשלות  Peel (1845 -1846) ו-Russel   (1846
-1851). לא הייתה הצדקה להרעבה המונית בשנות "הרעב הגדול" על אף מחלת הכימשון שכילתה את תפוחי האדמה, אך תוצרת חקלאית בשפע הועברה לאנגליה, בעוד האירים מתים בהמוניהם. ערב "הרעב הגדול" היו באי כמה סוגי חקלאות: *גידול תפוחי אדמה כבסיס לכלכלת- מחייה הכובשים הספרדים הביאו את תפוחי האדמה מדרום אמריקה לאירופה, בראשית המאה ה-16. באירלנד התחילו לגדל תפוחי אדמה סביב 1590 וב-80 השנים הבאות גידלו אותם בכמויות קטנות, ליד הבית, בעיקר בפרובינקיית Munster  בדרום האי. עם הזמן התברר שגידול זה יכול להוות מזון בסיסי, מזין ומשביע ואינו מצריך שטחים גדולים. בין השנים 1760 -1800 הובא זנים חדשים שהניבו יבולים גבוהים מקודמיהם. אחרי 1810 הוכנס זן ה- Lumper Potato שהצריך מעט דישון והתאים גם לאדמות דלות. זן זה התפרש בפרובינקיות  Munsterו-Connacht וסביב 1845 היה מזונם העיקרי של כפריים רבים. אוכלוסיות עניות ברחבי האי ובעיקר בחוף המערבי פיתחו תלות מוחלטת בזנים שונים של תפוחי האדמה שבתוספת חלב ומוצריו סיפקו די חלבונים, פחמימות, מינרלים ואנרגיה. *כלכלת פשתה ((Flax ופשתן (Leinen) התרכזה בצפון האי, בפרובינקיית Ulster והתבססה על גידול צמח הפשתה (Flax) ועיבודו כחומר גלם לאריגה ידנית של בדי פשתן. במאות ה-18 וה-19 אירלנד הקטנה הייתה אחת מיצואניות הפשתן הגדולות בעולם. ב-1820 עבדו ב-Ulster כ-70 אלף אורגים וצפיפות האוכלוסין באזור המשגשג הייתה מהגבוהות באירופה. מגדלי הפשתה קנו את רוב מזונם (דגניים, תפוחי אדמה ושיבולת שועל) מפרובינקיות Leinster  ו-Connacht. *גידול  גרעינים ותפעול טחנות קמח, ענף מרכזי באדמות הפוריות של מזרח פרובינקיית Leinster (חיטה, שיבולת שועל, שעורה, אחרים). *גידול בקר ועיבוד מוצרי חלב, במחלבות שהוקמו משלהי המאה ה- 17  ב- Cork וסביבתה (דרום האי).
התוצרת הופנתה לתצרוכת מקומית ואף יוצאה לאירופה. בעלי האחוזות השכירו את הפרות לחלבנים, עבור נתח נכבד מהרווחים ואילו החלבנים קבלו בהחכרה חלקות אדמה זעירות בהן גידלו בעיקר תפוחי אדמה לתצרוכת עצמית. בשטחי מרעה טבעי האביסו את הבקר לחלב וקצרו חציר (עשב טבעי שיובש כמספוא לחורף). בראשית המאה ה-19 Cork שגשגה ופרחה והאוכלוסייה גדלה.
*פיטום בקר לבשר, ענף עיקרי במרכז האי, הודות לאקלים נוח ושטחי מרעה טבעי רחבי ידיים שהתאימו לגידול פרות וכבשים. הבקר המפוטם נמכר ברחבי האי או שיוצא לאנגליה וארה"ב.
*חקלאות זעירה לאורך החוף המערבי. לכל משפחה הייתה חלקת אדמה ליד הבית ממנה התפרנסה בקושי רב. טיוב הקרקע באמצעות אצות- ים אפשר גידול תפוחי אדמה כמזון בסיסי וכמעט בלעדי. בשטחים הגבוהים יותר ניצלו את שטחי המרעה הטבעי וגידלו פרות, כבשים וסוסים. תוצרתה המגוונת של אירלנד לא עמדה לה בעת "הרעב הגדול". בין השנים 1846 -1850 יוצאו מאירלנד לאנגליה למעלה מ-3
מיליון בעלי חיים. בשנת 1847 כ-4000 כלי שייט הובילו מזון ובעלי חיים מאירלנד לנמלי אנגליה (Bristol, glasgow, Liverpool, London). בשנה זו מתו כ-400 אלף אירים בני כל הגילים והמספרים זועקים ומדברים בעד עצמם. התוצרת החקלאית למינייה הובלה תחת משמר כבד מפחד מעשי יאוש של רעבים וחולים. מגוון המוצרים ליצוא היה רחב:
גרעינים, אפונה, שעועית, בצל, ארנבות, דגי סלומון, צדפות, דגי הרינג, שומן חזיר (לבישול), דבש, נעליים, סבון, דבק, זרעים וחמאת בוטנים.
                                                                                                                      
6 . דמוגרפיה בין השנים 1700- 1845 אוכלוסיית אירלנד צמחה משניים וחצי מיליון נפש עד למעלה מ-שמונה מיליון נפש ותקופות רעב קצרות היו דבר שבשיגרה. לעוני באירלנד היו שורשים היסטוריים מהמאה ה-12, עם כיבוש האי על ידי אנגלו-נורמנים מאנגליה. בראש הפירמידה החברתית-כלכלית עמדה אריסטוקרטיה אנגלית ואנגלו-אירית, בעלת כוח פוליטי, משפטי וכלכלי חסר גבולות כמעט. כמה משפחות החזיקו בנחלות עצומות אותן פוררו לרסיסים והחכירו לאריסים. רבים מבעלי הקרקעות (Landlords) חיו באנגליה וכונו בלעג  ומרירות "נעדרים" (absentees), מאחר וניהלו את האחוזות מרחוק, בעזרת סוחרים, גובי מיסים ומתווכים מקומיים מטעמם (Middlemen). מעט מאד כסף מזומן עבר מיד ליד מאחר והאריסים שילמו את דמי השכירות בכוח העבודה שלהם. כדי לשרוד גידלו ליד הבית ירקות שונים ובעיקר תפוחי אדמה. חלק נכבד מאוכלוסיית האי היו  במצב נחות עוד יותר, בהיותם פועלים קשי יום חסרי כל, שעברו ממקום למקום בתורם אחר מזון וקורת גג. מעריכים שבשנת 1835 כ-2 מיליון אירים, מתוך כ-8 מיליון תושבי האי, היו פועלים חסרי כל רכוש וזכויות. "הרעב הגדול" הביא בטווח הקצר לאסון דמוגראפי וכלכלי חמור מאין כמותו וגרם לתמותה והגירה של כמחצית מהאוכלוסייה.
קיימת הערכה שכמיליון אירים נספו מרעב ומחלות בשנות "הרעב הגדול" ועוד כ-3 מיליון היגרו ליעדים שונים בחו"ל. זאת מתוך למעלה מ-8 מיליון נפש שחיו באירלנד ערב "הרעב הגדול". שיעורי התמותה הגבוהים אירעו בשל תנאי תברואה ירודים, מחסור במזון מזין ומשביע, צפיפות מגורים, קור בתקופת החורף וחשיפה למחלות זיהומיות  (כולרה, דזינטריה, קדחת וצפדינה). שיעורי ההגירה הגבוהים היו תוצאה של ייאוש עמוק מהמשטר הקולוניאלי הדורסני ורצון לשפר את החיים ב"עולם החדש".
                                                                                                                                             Source :                                 http:www.wesleyjohnston.com/users/ireland/past/famine/demographics_pre.html 7. ספיחי "הרעב הגדול" א. צמיחת מעמד בעלי חוות חקלאיות אחרי שנות "הרעב הגדול", כלכלת תפוחי האדמה כענף עיקרי לאספקת מזון הפכה להיסטוריה. מעמד האיכרים הזעירים נעלם כאשר חלקם בחרו לעבור לערים, מהם שהשכירו עצמם לחוואים בעלי נחלות גדולות ומהם שבחרו להגר. תופעת הנחלות הזעירות נבעה ממסורת ארוכת יומין של פיצול הנחלה בין כל הבנים היורשים. אחרי המשבר הקשה בתקופת "הרעב הגדול" הלקח נלמד ונחלות נמסרו לבן יורש אחד, כדי לשמור על גודל יחידת הקרקע. ניתן היה לרכוש גם נחלות של אחרים ולאחד אותן חווה אחת גדולה שיכולה לספק צורכי קיום של משפחה אחת. מי שלא זכה בנחלת הוריו קיבל מהם פיצוי כספי כלשי לרכישת השכל, העתקת מגורים או כרטיס הפלגה לחו"ל. ב. ביטול מעמד בעלי האחוזות הגדולות לאחר שנות "הרעב הגדול" בעלי אחוזות רבים פשטו את הרגל ולא יכלו לשאת על כתפיהם נחלות כל כך גדולות. חוקים אגרריים חדשים איפשרו לחקלאים שחפצו בכך לקנות נתחים מהאחוזות הגדולות ולעבד אותן בשיטות חדשניות. היו גם בעלי אחוזות, שכדי לשמור על הנכס השכירו את אדמותיהם כשטחי מרעה טבעי לבקר.
ג. ביטול מעמד האריסים ופועלים יומיים, חסרי כל רכוש וזכויות. (יש הרואים בכך את ההישג החשוב ביותר לטווח ארוך, אליו הגיעו החקלאים האיריים שנותרו באירלנד, אחרי מאות שנות שעבוד).
ד. צמיחת ענף הבקר ענף הבקר צמח במהירות סביב 1850 ואילך לאחר שננקטה מדיניות, לפיה אדמות חריש שעובדו כחקלאות אינטנסיבית הצטמצמו לכמחצית. כל השאר היה לשדות מרעה טבעי עליו ניתן היה להזין פרות, כבשים, סוסים וחזירים. סלילת מסילות רכבת, עבודת דחק יזומה בתקופת "הרעב הגדול", איפשרה להוביל את בעלי החיים ממקום למקום ואף לייצא אותם לאנגליה וארה"ב. ה.
הגירה מאסיבית אירלנד שמנתה כ-8 מיליון נפש טרם "הרעב הגדול", איבדה כמחצית מתושביה  בתקופת המשבר. ההגירה המאסיבית נמשכה עמוק לתוך המאה ה-20 והתייצבה רק בשנות ה-50. היעדים העיקריים היו ארה"ב, קנדה, אוסטרליה ואנגליה השכנה. בשלהי 1854 מנתה הקהילה האירית בארה"ב קרוב ל-2
מיליון נפש והמהגרים נטו להישאר בערי הנמל אליהן הגיעו, מאחר ולא היה להם כסף למימון נסיעה ורכישת אדמה בתוך הארץ. כיום, כ-55 מיליון צאצאי אירים חיים בתפוצות וגאים במוצאם.
ו.
דעיכת השפה הגיילית (אירית עתיקה) דעיכת השפה הגיילית, אחד מספיחי שנות "הרעב הגדול", נבעה באופן ישיר מצמצום דרסטי של אוכלוסיית הפריפריה החקלאית, אך שורשיה היו רחוקים הרבה יותר. המפגש עם השפה האנגלית, אותה הביאו לאי הכובשים האנגלו-נורמנים, ביטא את מידת הריחוק בין האירים "הנחותים" לאליטה האנגלו-נורמנית. מאות שנים אנגלית הייתה השפה הרשמית, אך בפריפריה החקלאית המשיכו לשמור על ניבים מקומיים דבורים של השפה הגיילית.
סביב 1800 כ-40% מתושבי אירלנד דברו עדיין גיילית כשפת בית, לצד השפה האנגלית. ערב "הרעב הגדול" המספר הצטמק ל-30% וב-1861 ירד ל-24%. ב-1926, כחלק מתהליך העצמאות הריבונית, החליטה ממשלת רפובליקת אירלנד על מאמץ לאומי להחייאת השפה הגיילית, דרך מערכת החינוך בבתי הספר. לפי מפקד אוכלוסין משנת 1991 כ-30 אחוז מהאירים ברפובליקת אירלנד דוברי גיילית במידה מסויימת בלבד וכ 88% מאוכלוסיית אירלנד הצהירו כי אינם דוברי גיילית לחלוטין. מכאן שכיום הגיילית נכחדה כמעט כשפה דבורה ושורדת כשפת מחקר בלבד.
8 . חטאי הממשלה האנגלית – גישה קולוניאלית (דיון) כאשר סוקרים את פעולות ממשלות אנגליה בשנות "הרעב הגדול" צצה ועולה שאלה עקרונית: עד כמה צריכה ויכולה מדינה להיות מעורבת בכלכלה ובחברה ולסעוד את אזרחיה בשעות משבר. אפשר שציפייה לעזרה מאסיבית ברמה ממשלתית נובעת מכך שברוב תרבויות העולם ובדתות השונות, קיימת גישה הומניטרית, מוסרית ולעיתים אלטרואיסטית, של עזרה לחלשים בחברה. בחיים הפוליטיים של המאה ה-20 תפיסה זו הפכה למצעם של הסוציאל- דמוקרטים שהמשיכו ויצרו את רעיון "מדינת הרווחה" האחראית לשלומם וביטחונם הסוציאלי של כל אזרחיה. מנגד, חוגים ליברליים, נאמני תאוריית ה-,Laissez –Faire טוענים גם היום שהתערבות יתר של הממשלה וחקיקת תקנות והסדרים למיניהם, פוגעת בחופש הפרט, ביזמות, בדינאמיקה של כוחות השוק החופשי וברצון לצמוח ולגדול לבד, בלי להישען על כתפי הציבור. מול ביקורת ציבורית נוקבת על יצוא גרעינים ומוצרי מזון וירקות מאירלנד לאנגליה, עולה הטענה כי לאחר "חוק האיחוד" (1800) אנגליה ואירלנד היו יחידה מדינית אחת. על זאת האירים לא יכולים למחול ולסלוח ולטענתם ממשלות בריטניה דנו אותם לרעב, חולי ומוות באופן מתוכנן ושיטתי. גם אם נשלול את הטיעונים הללו, אין ספק שניתן היה לעבור את שנות רעב תפוחי האדמה בצורה שונה, אם מדיניות הממשלה הייתה אחרת. כדוגמא, בין השנים 1782 -1783 אירלנד ידעה תקופת רעב, אחת מרבות, והממשלה הגיבה מהר בסגירת כל הנמלים, כדי לשמור את התוצרת החקלאית והמוצרים השונים לתצרוכת מקומית. כן הורדו באופן חד מחירי המזון, על אף מחאת סוחרים ספקולנטים שקיוו לגרוף רווח נאה מהאסון שפקד את האי.
ביקורת נוקבת כלפי הממשלה האנגלית ובעלי האחוזות נגד התרוקנות האי מתוצרתו אינה החטא היחיד. לכך יש להוסיף תנאים בלתי נסבלים במעונות העובדים, גירוש מאות אלפים מאדמתם תוך ניצול ציני של פירושים ב"חוק העניים" המורחב, הפיכת מאות אלפי אירים ל"נזקקי סעד" וכן גם סדרי גודל זעומים ביותר בהקצאת משאבים לעזרת הנזקקים (כ-3% בלבד מכלל התקציב השנתי של אנגליה). תאורייה כלכלית המתאכזרת ומתנכרת לחלשים בחברה ((Laissez -Faire, יחס מתנשא וכוחני מצד הממסד ובעלי האחוזות, הסתמכות יתר על כוחות השוק החופשי והמשחק הפוליטי, הם שחברו יחד והכתימו אנגליה בכתם קולוניאלי מכוער. על כך זועמים האירים עד היום והצדק לצידם.
Bibliography:
The Great Irish Famine ( 1-18):
 Introduction*  http://www.wesleyjohnston.com/users/ireland/past/famine/introduction.html Agriculture http://www.wesleyjohnston.com/users/ireland/past/famine/agriculture_pre *      html  * Potatos Crisis (1845-1850)                           http:
//www.wesleyjohnston.com/users/ireland/past/famine/potato.html           * Economics http:
//www.wesleyjohnston.com/users/ireland/past/famine/economics.html * Demographics http:
//www.wesleyjohnston.com/users/ireland/past/famine/demographics .html  Blight *  http:
//www.wesleyjohnston.com/users/ireland/past/famine/blight.html  Distribution* http:
//www.wesleyjohnston.com/users/ireland/past/famine/distribution.html http:
//www.wesleyjohnston.com/users/ireland/past/famine/tory_july1846.html * * Whig (1846-1847) http://www.wesleyjohnston.com/users/ireland/past/famine/whig_1846_1847
.html  Summer 1847* http:
//www.wesleyjohnston.com/users/ireland/past/famine/summer_1847.
html *Agriculture http:
//www.wesleyjohnston.com/users/ireland/past/famine/agriculture_post.
html       * Emigration  http:
//www.wesleyjohnston.com/users/ireland/past/famine/ emigration.html * Past http://www.wesleyjohnston.com/users/ireland/past/famine/ demographicss_post.html The Great Irish Famine (1996/8) http://www.nde.state.ne.us/SS/irish_pf.html Irish Immigration http://www.spartacus.schoolnet.co.uk/USAEireland.htm Provinces of Ireland http://en.wikipedia.org/wiki/Provinces_of_Ireland.
Ireland factbook http:www.odci.gov/cia/publications/factbook/geos/eu.htm.              Walfare State http://en.wikipedia.org/wiki/Welfare_state.
Cormac, O. Grada (1989) The Great Irish Famine (Tables), Cambridge University Press.
http:www.ux1.eiu.edu/~cfnek/syllabi/ireland/irish_rural_economy.htm Statutes of Kilkenny http://en.wikipedia.org/wiki/Statutes_of_Kilkenny Cromwellian Conquest of Ireland http://en.wikipedia.org/wiki/Cromwellian_conquest_of_ireland לקריאה נוספת:
Cormac, O. Grada (1989, 2d edition) Ireland Before and After the Famine: Explorations in Economic History 1800 -19
5 , Manchester.
Dudley-Edwards, R; Williams, T. (1956/1997) The Great Famine: Studies in Irish History 1845-1852, Lilliput Press. Ranelagh, J. O'Beirne (1983/1994, 2d edition) A Short History of  Ireland , Cambridge University Press.
Rees, R, Hodge, AM..(1995) Union to Partitition: Ireland 1800 -1921, Colourpoint Books.
Scally, R. James (1995) The End of Hidden Ireland:
Rebbelion, Famine and Emigration, Oxford University Press, New York.