סרבנות בצה"ל כן או לא?
מוסד לימוד | האוניברסיטה העברית, ירושלים |
מקצוע | מדעי המדינה ויחבל |
מילות מפתח | דמוקרטיה, מנהיגות, סירוב פקודה, סרבנות, פקודה, צה"ל |
שנת הגשה | 2007 |
מספר מילים | 2134 |
מספר מקורות | 13 |
תקציר העבודה
עמוד השדרה של כל צבא בעולם הינו הציות לפקודות המפקדים. חוסר ציות שכזה עלול להביא להתפרקותו של הצבא וממילא לביטול היכולת שלו לבצע את משימותיו .
אשר על כן, בכל צבא מוטלים עונשים קשים , ולעיתים כבדים, על סירוב פקודה ונושא סירוב הפקודה זוכה להתייחסות נרחבת ודקדקנית בכל צבאות העולם.
מדינת ישראל חוותה בשנות קיומה תהפוכות מדיניות דרמטיות, בחלק ניכר מהן, היה לצה"ל חלק נכבד ביישום מדיניות הממשלה , אשר, במקרים רבים, לוותה במחלוקת ציבורית ופוליטית חריפה ביותר.
לעיתים, נקלע הצבא למחלוקות אלו כשבכל פעם צצה סוגיית הסירוב למילוי פקודות צבאיות ככלי בידי הצדדים השונים החלוקים בסוגיה העומדת על הפרק.
בעבודה זו אתייחס לסוגיית סירוב הפקודה שהתעוררה סביב "תוכנית ההתנתקות " בקיץ 2005, בעיקר בקרב הציבור הדתי לאומי, אשר חיילים רבים בשורות היחידות הלוחמות נמנים על בניו, ואשר נקלע לדילמה קשה בין רצונו העז לשרת את המדינה , אשר הוא מאמין כי היא "ראשית צמיחת גאולתנו", ולציית לפקודות הממשלה והצבא, לבין הציות המוחלט לפסקי הלכה שניתנו ואשר נוגדים את הפקודות בנושא ההתנתקות. אנסה להתייחס להבדל בין סרבנות מצפונית לסרבנות אידיאולוגית, להתנגשות בין ערכים דתיים/לאומיים לפקודות של צבא הכפוף לממשלה ריבונית וחוקית ולערכי הדמוקרטיה ובעיקר, ליחודיות של צבא במדינה יהודית במקרים של מחלקות חריפה על רקע אמוני.
לבסוף, אביע את עמדתי האישית ביחס לסרבנות, כן או לא? ואם כן, באילו תנאים?