הסירוב לשרת בצה"ל מאז פרוץ אינתיפאדת אל-אקצא

מקצוע
מילות מפתח , , ,
שנת הגשה 2007
מספר מילים 11164
מספר מקורות 34

תקציר העבודה

הסירוב לשרת בצה"ל מאז פרוץ אינתיפאדת אל-אקצא תוכן העניינים
מבוא. 1
פרק א: אי ציות אזרחי ואוטונומיה מוסרית. 4
1 .1. אי ציות אזרחי וההקשר החברתי 4
1 .2. הסרבנות והאוטונומיה המוסרית. 6
1 .3. מעמדו של הצבא בישראל. 7
3 .4. סיכום הפרק. 9
פרק ב: הסרבנות בישראל. 10
2 .1. סרבנות גורפת וסרבנות סלקטיבית. 10
2 .2. הסרבנות מאז מלחמת 1967. 12
2 .3. התארגנויות של סרבנים מאז מלחמת לבנון 14
2 .4. סיכום הפרק. 17
פרק ג: בין הסרבנות בעבר לבין הסרבנות מאז פרוץ אינתיפאדת אל-אקצא. 19
3 .1. הסרבנות מאז אינתיפאדת אל-אקצא. 19
3 .2. נימוקי הסירוב מאז אינתיפאדת אל-אקצא. 20
3 .3. הסרבנות כתפיסה הומנית המחזקת את הציונות. 23
3 .4. שבירת הקונצנזוס ותום עידן ה"אומה במדים".
5
3 .5. סיכום הפרק. 27
סיכום.. 28
ביבליוגרפיה. 30 מבוא
הוגה הדעות תורו טען כי: "החוק מעולם לא עשה את האנשים צודקים יותר, אך מכיוון שהם מכבדים אותו, גם בעלי כוונות טובות הופכים מדי יום למכשירים של אי-צדק". כדוגמה לכך, מביא תורו טור ארוך של חיילים, שבו מצויים מאלוף משנה ועד אחרון הטוראים, הצועדים בדרכם אל המלחמות, בניגוד לרצונם ואפילו בניגוד לשכלם הישר ומצפונם. מכיוון שכולם נוטים למצב של שלום, הרי שרוב בני האדם משרתים את המדינה לא כבני אדם אלא כמכונות, בגופם. תורו מתייחס למצב כולל, שבו האדם הופך להיות מעין רובוט המציית לפקודות. הוא מדחיק הן את תחושות הפחד האישיות והן את מצפונו והופך להיות יצור מוטורי, הפועל ללא מחשבה.
'לחשוב' אין פירושו לבצע הוראות או 'להסביר'. ל'ה-סביר', פירושו להפוך את ה'בלתי סביר' ל-'סביר'. כלומר, לפרש את החדש באמצעות הישן. הפעולה המוחית המכונה 'חשיבה' הינה התמודדות עם בעיה ויצירת פתרון חדש שאינו קיים עדיין. משמעות הדבר בריאת ידע חדש, מושג חדש. מרבית בני האדם 'מסבירים' ולא 'חושבים'. בכך הם מיישמים ידע ישן ורק מעצבים אותו בהתאם לנסיבות נוכחיות. אם נחשוב על הסיבה שחיילים רבים ניגשים לבצע פעולות צבאיות הנוגדות את תפיסתם, הרי שהם עשויים להשתמש לצורך הצדקתן בהסברים שונים, אשר יהפכו את אותן פעולות ל"סבירות". כפי שמציין אור, סבירותן של אותן פעולות אינו תוצר של חשיבה, אלא בעיקר של הצדקה לפעולה בלתי רצויה, כפי שילד מנסה להצדיק מעשה בלתי תקין שביצע.
חוסר הסבירות של פעולות צבאיות מודחק בדרך כלל על ידי תהליכי סוציאליזציה שונים. חוסר סבירות זה אינו חייב להיות דווקא מצפוני, שכן הוא יכול להיות גם אישי והוא בהחלט ידוע למצביאים הלומדים להתמודד עם פחדיהם של חיילים. אור מביא דוגמה מדבריו של אריק שרון, בעת שהקים את "יחידה
1 01" בראשית שנות החמישים. מרבית החיילים המצויים במחסה יסרבו לעזוב אותו ולהיחשף לפגיעה. זאת מכיוון שהם רוצים להישאר בחיים. הצבא הרוצה שיסתערו ויסכנו את חייהם למען המטרה אמור להכשיר אותם לכך. לדברי שרון: "בעת קרב רק מעטים יסתכנו 'למען המולדת' אך רבים יעדיפו להסתכן מאשר להיחשב פחדנים בעיני חבריהם". מאחר ולחייל איכפת מה חושב עליו החייל שלידו, טיפח שרון את "רוח היחידה" ו"אחוות לוחמים" בחייליו, כפי שמטפחים בכל צבא בעולם, על מנת שהחיילים יהיו מוכנים לסכן את חייהם בקרב. זה הוכח כיעיל הרבה יותר משכנוע החיילים ש"טוב למות בעד ארצנו". דוגמה זו עשויה ללמדנו כיצד חייליו מאומנים ומוכשרים לשים נפשם בכפם ולצאת לקרב, גם אם אינם מאמינים בו מסיבה אישית, אידיאולוגית או מצפונית. יחד עם זאת, ישנם חיילים אשר אינם משתכנעים מאותו תהליך סוציאליזציה שדרכו מנסה הצבא להטמיע בהם ערכים ומעדיפים להימנע משירות צבאי או מסוג של שירות צבאי. חיילים העושים זאת בריש גלי פועלים כמעט בלי יוצא מן הכלל מסיבות מוסריות ומצפוניות. אלו פעולות הנעשות מתוך מחשבה ולעיתים תוצאותיהן – בדרך כלל כליאה, קשות אף יותר מעצם השירות. במקרים רבים הסרבנות לשרת אינה במהלך מלחמה שבה נכבשים שטחי אויב, אלא בתקופה שלאחר המלחמה, כאשר הסירוב הינו לשלוט באוכלוסייה הנכבשת. סרבנות זו נובעת ממחשבה עצמית ומאוטונומיה מוסרית, הקונה שביתה בתודעתו של מי שנקרא לשירות הביטחון. עד שנת 1967 היו מועטים מקרי סרבנות השירות בצבא מטעמי מצפון. על פי רוב זו היתה סרבנות אידיאולוגית שפסלה שירות בצבא כלשהו בעולם. בין הסרבנים הבולטים היו ישעיהו תומא שי"ק, שיחד עם נתן חפשי הקים את "האגודה הישראלית לסרבני מלחמה", הטייס אורי דייוויס ואמנון זכרוני, שהכריז על שביתת רעב עד שחרורו. בתחילת שנות השבעים התפרסם סרבן הגיוס גיורא נוימן מארגון "מצפן", שנכלא על סירובו זה לתקופה ממושכת. באותם ימים נתפסו בישראל סרבני הגיוס, כמעט כ"אויבי העם" ולהוציא קבוצות קיקיוניות בודדות בשוליים הפוליטיים, לא זכו אותם סרבנים לכל תמיכה חברתית.
ככל שהתארכה תקופת הכיבוש שהחלה בשנת 1967 וככל שהכיבוש המתמשך נתפס כבלתי מוסרי, כך גם התחזקה תודעת הסרבנות בקרב צעירים שלא היו מוכנים ליטול חלק בכיבוש. ניתן לסמן את ראשיתה של הסרבנות הסלקטיבית ב"קבוצת ה-27" משנת 1979, כאשר הבולט בקבוצה זו היה גדי אלגזי. חברי הקבוצה היו תלמידי כיתות י"ב, שהיו מוכנים לשרת בתוך הקו הירוק, אולם במכתב לשר הבטחון הודיעו, שאינם מוכנים לשרת את שירותם הסדיר בשטחים. שנים אחדות לאחר משפטו של אלגזי, הפכה תופעת הסרבנות לנפוצה יותר – זאת על רקע ההתנגדות הפוליטית להסתבכותה של מלחמת לבנון שפרצה ב-1982. יותר ממאה חיילים נשפטו סמוך לראשיתה של המלחמה בדין משמעתי בשל סירובם לשרת בלבנון. לסרבנים היו מניעים ושיקולים שונים ואחדים מהם היו חברי ההתארגנות "יש גבול". קובי פתר, מפעילי "יש גבול", היה הסרבן מספר מאה והוא מעיד על כך כי סרבנותו לא היתה בעיצומם של הקרבות, אלא בשלב שבו הצבא כבר ישב ככובש בלבנון. בסך הכל נאסרו, כעונש על הסירוב במלחמה זו, 168
חיילים הסרבן הבולט במלחמת לבנון היה אלוף משנה אלי גבע, שסרב לשאת באחריות אישית לגורלם של חייליו ושל אזרחים שיקלעו על ידם. אבינרי מציין כי רבים, בייחוד אלו שקשרו עצמם עם קבוצת "יש גבול", סרבו לשרת בלבנון ונדונו על כך לתקופות מאסר ולעונשים אחרים, אך עם היציאה מלבנון נעלמה התופעה כמעט כליל. למרות זאת הותירה התופעה משקע לא קל והעלתה בעיה מוסרית, מצפונית ומדינית שעד מלחמת לבנון לא עמדה בפני ישראל מעולם ובוודאי לא בממדים כאלה. לדבריו, האינתיפאדה הראשונה חזרה והעלתה בעיה זו במשנה תוקף, והסרבנות שבה והופיעה במספרים גדלים והולכים. מאז פרוץ אינתיפאדת אל אקצא חלה תמורה נוספת בתופעת הסרבנות, כאשר קבוצות מלב הקונצנזוס הישראלי, כמו קציני מילואים וטייסים הודיעו ברבים על סירובם לתת יד לכיבוש. אלה התווספו לבני גיל גיוס שהודיעו על סירובם להתגייס, נשפטו ונכלאו על כך שוב ושוב.
לפיכך תהיה שאלת המחקר בעבודה זו: עד כמה ובמה הסרבנות באינתיפאדת אל-אקצא שונה מהסרבנות שקדמה לה? בעבודתי ארצה לטעון, כי הסרבנות שלאחר אינתיפאדת אל-אקצא מאופיינת ביתר מקובלות על ידי החברה הישראלית, שהיתה בעבר חברה במדים. סרבנות זו מעידה על אובדן הקונצנזוס בעם. זאת במידה רבה, בשל היותם של מרבית הסרבנים ציונים ופטריוטים, אשר מסרבים לשרת, בעיקר בשטחים בשל הכשל המוסרי שבשליטה ובדיכוי עם אחר. יתירה מכך, רבים מהסרבנים חרדים לדמותה של מדינת ישראל, ומשום כך מסרבים לשרת כדי לא לתת יד להמשך דירדורה.
כדי לענות על שאלת המחקר ולתמוך בטענתי, יעסוק הפרק הראשון בסוגיית הסרבנות שהינה בבחינת אי ציות אזרחי להוראות הנוגדות את צו המצפון ובמעמדו של צה"ל. במסגרת זו אעמוד על תפיסת מעמדו של היחיד בחברה ועל מערכת הערכים של היחיד מול מערכת הערכים בחברה נתונה. במסגרת זו אתייחס לסוגי האוטונומיה המוסרית של הפרט, כפי שראה זאת קוהלברג וכן למקרים שבהם חובה על הפרט שלא לציית לפקודה שאינה חוקית בעליל. כאשר תופעה כסרבנות הולכת ומתפשטת בחלק מהחברה הנורמטיבית, ניתן לראות זאת כחדירת ערכים חדשים לחברה, המתנגשים עם המדיניות הקיימת. התנגשות זו עשויה לנבוע משינויים באוטונומיה המוסרית של פרטים וקבוצות בחברה, עד ששוב לא ניתן לראות בסרבנים 'סוטים', כפי שאלה נתפסו בעבר. פרק זה יציג עמדות של הוגי דעות לגבי אי ציות אזרחי, אי ציות בצבא, ובכלל זאת לגבי מקרים שבהם לא רק מותר, אלא אף חובה שלא לציית. בין היתר ידון הפרק במעמדו של הצבא במסגרת החוק המדיני ובגבולות שניתן להציב לגבי הציות לחוקים אלה.
הפרק השני יעסוק בהתפתחותה של תופעת הסרבנות מאז כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה בשנת 1967 ועד הסרבנות בתקופת אינתיפאדת אל אקצא, בשנים 2000-2004. בפרק זה יערך דיון לגבי המעבר מסרבנות כוללת לסרבנות סלקטיבית. כן תוצג בפרק התפתחות ממדי הסרבנות וההתייחסות החברתית אליה באותן שנים.
הפרק השלישי ידון בסרבנות העבר מול הסרבנות באנתיפאדת אל-אקצא. במסגרתו יובאו עמדות ונימוקים שהעלו סרבנים מתקופת אינתיפאדת אל אקצא במשפטיהם. פרק זה יהיה בבחינת פיתוח התזה של העבודה, תוך דיון בטענה שמאז אינתיפאדת אל אקצא הפכה הסרבנות להיות יותר 'מיינסטרימית' מאשר בעבר ועל כן גם משותפת לקבוצות נרחבות יותר ובכללן קבוצות שבעבר כלל לא היו מביאות בחשבון את אופציית הסירוב וגם פרטים כמעט ולא היו מגיעים לכך.