המחלקה ל עבודה סמינריונית בנושא:
יחסי ארצות הברית – ישראל בין השנים
1 967-1956
[ממבצע קדש עד מלחמת ששת הימים] בקורס: שם מרצה: מגיש ת.ז.: תאריך הגשה:
תוכן העניינים
מבוא                                                                                           עמ'
1 פרק ראשון: קיצור תולדות יחסי ארצות הברית – ישראל                    עמ' 3
                 בשנים 1967-1956

1 .1. עד מבצע קדש                                                                עמ'
3
1 .2. ממבצע קדש ועד החזרת סיני                                           עמ'
4   
1 .3. דוקטרינת אייזנהאור                                                        עמ' 5
1 .4. ממימשל קנדי ועד 1966                                                   עמ'
6   
1 .5. 1966 עד תום מלחמת ששת הימים                                    עמ' 7
פרק שני: המלחמה הקרה והשלכותיה                                             עמ'
1 0 פרק שלישי: היתרון היחסי של ישראל עבור ארצות הברית             עמ' 16
פרק רביעי: ביסוס יחסי ישראל – ארצות-הברית ומשמעותם               עמ' 19
סיכום                                                                                      עמ'
2 3
ביבליוגרפיה                                                                             עמ'
2 6
מבוא
    ארצות הברית היתה המדינה הראשונה שהכירה באופן רשמי בישראל. לאחר מימשל טרומן עלה הנשיא אייזנהאור, שהפגין בשנות שלטונו הראשונות יחס ניטראלי כלפי המזרח התיכון, כאשר שר החוץ שלו אף ביטא בדבריו יחס לא אוהד מפעם לפעם.
    בשנת 1957 החל מימשל אייזנהאור לשנות את מדיניותו עם החלת דוקטרינת אייזנהאור, אשר הביעה יתר מחוייבות למדינת ישראל. מימשל קנדי שבא בעקבותיו הידק את היחסים עם ישראל והנשיא ג'ונסון אף הביע אהדה לישראל, כאשר אווירת אהדה לישראל פשטה בציבור האמריקאי וחדרה לרבדיו השונים, כאשר הדבר בא לידי ביטוי בדברי הקונגרס אשר שינה בשנת 1968 את חוק הסיוע מ1961- באופן המביע העדפה ברורה וחד-צדדית לישראל.
    הדבר בא לידי ביטוי הן בתמיכה האמריקאית בישראל במישור המדיני והן במישור הצבאי. לשיא העויינות הגיעו האמריקאים כאשר פעלו במידה רבה כנגד ישראל לאחר מבצע קדש ולשיא הידידות הגיעו האמריקאים עם ישראל לאחר מלחמת ששת הימים.
    לתהליכים אלה לדעתי שלוש סיבות עיקריות, כאשר אטען שהסיבה הראשונה הינה מערכת האינטרסים האמריקאית לכיבוש הגמוניות בשיא המלחמה הקרה שהתחוללה בשנות ה50- וה60-. למעשה, המלחמה הקרה היתה אמורה להצדיק את תמיכת האמריקאים במדינות ערב גם מאוחר יותר, לפחות עד נפילתה של ברית המעוצות והתפרקותה בראשית העשור הנוכחי,  אולם היו גורמים נוספים, בעיקר בקרב הערבים, שגרמו לארצות הברית לנטות לצד הישראלי באורח מובהק. לדעתי, גורמים אלה היו חוסר היציבות המדינית בארצות הערב השונות שבהן התחוללו הפיכות, מצרים הפרו-סובייטית בהנהגת נאצר בחשה במדינות השונות לערעור יציבותן ומדינות אחרות וחזקות נטו לצד ברית המועצות באופן ברור, או שהדבר התרחש אצלהן לאחר הפיכה צבאית, כמו בעיראק ובתימן. במצב זה ישראל שהיתה פרו-אמריקאית ואנטי- קומוניסטית והציגה יציבות חריגה במידה רבה ממה שהיה מקובל בשנות ה50- ותחילת ה60- במזרח התיכון, היוותה עבור האמריקאים אלטרנטיבה מכובדת למדי, למרות שמבחינה כמותית היה שיטחה קטן ומשקלה הבינלאומי, בעיקר באו"ם, היה דל לעומת העולם הערבי. עבור ארצות הברית היתה ישראל עשויה להוות בסיס, הן לכוחותיה והן לצורכי מודיעין – דבר שאכן היה.
    הסיבה השלישית לטענתי לשינוי היחס האמריקאי לטובת ישראל, הינו בלובי היהודי בארצות הברית ובשינוי המימשל באותם ימים מרפובליקני [אייזנהאור] לדמוקרטי [קנדי וג'ונסון], כאשר הדמוקרטים נחשבו למפלגה פוליטית הנתמכת באורח מסורתי על ידי היהודים ומאחר ונזקקו להם, גם הביעו את תמיכתם בישראל. את יחסי הציבור למען ישראל ערכה השדולה היהודית, הוא הלובי הפועל דרך קבע למען היהודים ומדינת ישראל בוושינגטון.
    לצורך הוכחת טענתי, אציג בפרק הראשון את קיצור תולדות יחסי ארצות הברית – ישראל בשנים
1 967-1956. בפרק השני אתמקד במלחמה הקרה ובמערכת האינטרסים שהיו לארצות הברית על רקע מלחמה זו. הפרק השלישי יציג את היתרון היחסי של ישראל עבור ארצות הברית, על רקע אי-יציבותן של מדינות ערביות ועוצמתה של ישראל והפרק הרביעי ידון בביסוס יחסי ישראל וארצות הברית. את מסקנותי אביא בסיכום.
העבודה כתובה בפונט 14