ציונות ויהדות על פי ההסטוריונים החדשים

מקצוע
מילות מפתח , ,
שנת הגשה 2007
מספר מילים 13393
מספר מקורות 39

תקציר העבודה

ציונות ויהדות על פי ההסטוריונים החדשים תוכן העינינים מבוא. 1
פרק א: דחייתה של הציונות כקץ היהדות הממוסדת. 6
1 .1. קץ הגולה יבוא על ידי הגואל בלבד. 6
1 .2. בין מלכות לגאולה – אובדן מלכות השם וגאולתם העתידה של ישראל ע"פ הקבלה. 7
1 .3. איום ההשכלה והציונות על הדת. 9
1 .4. הגישה החרדית – שלילת הציונות. 10
1 .5. גישת ההיסטוריונים החדשים. 12
1 .6. סיכום הפרק. 14
פרק ב: הגישת הרואה בציונות תרומה להתפתחות הדת. 15
2 .1. הגלות והגאולה על פי הציונות הדתית. 15
2 .2. מדינה יהודית וציונית – חזון הציונות הדתית. 17
2 .3. גישת ההיסטוריונים החדשים. 18
2 .4. סיכום הפרק. 19
פרק ג: הגישה הטוענת כי הציונות היא קץ היהדות ולכן יש לקבלה. 20
3 .1.  דחיית הדת על רקע התעוררות לאומית ושלילת הגולה. 21
3 .2. המשיחיות החילונית. 22
3 .3. גישת ההיסטוריונים החדשים. 24
3 .4. סיכום הפרק.
5 פרק ד: הציונות כממשיכה את היהדות. 26
4 .1. הגישה הרואה בציונות נגזרת של היהדות. 26
4 .2. תפיסת כור ההיתוך. 27
4 .3. גישת ההיסטוריונים החדשים. 29
4 .4. סיכום הפרק. 31
סיכום. 33
ביבליוגרפיה. 35
מבוא
עבור חוקרים רבים מתחומי ההיסטוריה והחברה מסמלת הדת כגורם חברתי, את העולם השמרני המאופיין בימי הביניים, גם מבחינה פוליטית וגם מבחינה ערכית. לעומת הדת, הלאומיות מאופיינת כגורם מודרני ובעיני רבים נתפסת גם כגורם חילוני. החוקר סמית אף מציע קשר סיבתי בין הדת ללאומיות. על פי גישתו, הלאומיות באה להציל את הזהות הקבוצתית, לאחר שהדת נכשלה בכך. בזמן תקופת ההשכלה, צמחה הלאומיות היהודית באירופה והתפתחה התנועה הציונית. סמית טוען כי המעבר מן הדת ללאומיות חילונית נעשה דרך ניסיונות כושלים לתקן את הדת, וניתן לראות ניסיונות אלה בתקופת ההשכלה, כמו למשל רעיון החייאת השפה העברית והפיכת החברה היהודית לחברה פרודוקטיבית. הלאומיות נטתה למודרנה וקיימת גישה שאחד המאפיינים העיקריים של הלאומיות המודרנית הוא החילון. בניגוד ללאומיות, האולטרה-אורתודוקסיה התנגדה למודרנה וכך הלאומיות והחרדיות הדתית זרמו בשני אפיקים שונים ואף עוינים זה לזה. השאלה העומדת במרכז עבודה זו הינה: האם הציונות היא סופה של החוויה היהודית כדת ממוסדת? על מנת לדון בשאלה זו, אגדיר בתחילה את המושגים 'דת' ו'ציונות'. זאת על מנת לעמוד על הקשר שבין היהדות והציונות, כמו גם על המפריד ביניהן. מהי דת? את הדת ובכלל זאת היהדות, ניתן לבחון בשלוש קטגוריות עקריות: דת כמערכת סמלים וכתרבות; דת כמערכת אמונות; דת כמערכת מצווה. הדת כתרבות משלבת בתוכה הרבה תכנים וסמלים. הדת תרמה את המונח 'ציון' ונגזרותיו מהמשמעויות היותר דתיות של הטריטוריה הארץ-ישראלית. מתחילתה ציון הינה מקום המקדש ומרכז הפולחן הדתי. עצם השאיפה היהודית ההיסטורית לארץ-ישראל, רוויה משקעים דתיים. הדת גם קבעה מראשיתה של הלאומיות את ימי המנוחה – שבת וחגים, שהנם זהים לימי החג והמועד המסורתיים. הדת העניקה לאורח החיים הלאומי משמעויות סמליות על פי היסודות הדתיים, כמו חג השבועות שהיה לחג הביכורים וחג הסוכות לחג האסיף. תוקף אותם סמלים, שנבע באורח מודע מהדת, יצר מערכת של חיוביים המושתתת על הדת היהודית.
כמערכת אמונות העניקה הדת את התביעה לזכויות ההיסטוריות של העם היהודי על ארץ ישראל. גבולות אלו מוגדרים כגבולות ההבטחה האלוהית לאבות האומה. עצם הרעיון של הקמת בית לאומי לעם ישראל בארץ ישראל נובע ממונחים שמקורם במסורת הדתית היהודית, ללא כל בסיס פוליטי בשלהי המאה ה-19. גם חוק השבות המעניק לכל יהודי זכות אוטומטית לעלות ארצה ולהתאזרח בה מגדיר את היהדות במונחים דתיים. מבחינה חברתית הלאומיות משתמשת במושגים גאולה וגלות הלקוחים מהרעיון המשיחי ומקורם במסורות דתיות. גם מושגים כקיבוץ גלויות וגאולת הארץ נובעים מהמסורת הדתית. גם הרעיון הציוני, להעמיד את המערכת הנורמטיבית על 'מוסרת הנביאים' נובע ממסורות דתיות.
הדת כמערכת מצווה מנסה לכפות את כלליה. החברים הדתיים בתנועה הציונית רצו עוד מראשיתה לכפות מצוות שונות על הרוב הציוני בכלל ובעיקר על ציבור המתיישבים בארץ. הרבנים פעלו לכפות ולהכפיף את נורמות ההתנהגות של הדת על הרוב החילוני. למרות שישראל הפכה למדינה ריבונית, עדיין נותרו בה יסודות של מילת, היינו הענקת אוטונומיה לעדה דתית בעניינים דתיים. לצורך כך נתפסה גם היהדות כעדה דתית וניתנה למנהיגי הדת, כמו למנהיגי דתות אחרות, אוטונומיה בעניינים דתיים, לרבות ענייני אישות וימי מנוחה. גם בצה"ל תקפים אותם ציוויים דתיים. האחדות שבין הדת והתרבות הלאומית הובילה לכפיית ציוויים דתיים ושירותים דתיים על הציבור החילוני באמצעות משרד הדתות.  הציווי הדתי אינו רק רובד תרבותי וסמלי המבטא ימי מנוחה וטקסים או מערכת אמונות הממקדת את הקשר שבין הארץ והעם, אלא מערכת מחייבת בתחומים שבהם יש למערכת הדתית אוטונומיה, כמו דיני אישות, כשרות וחוקים שונים הנוגעים לתאריכים בעלי משמעות דתית. ניתן אם כן, להגדיר את הדת כמערכת תרבותית עתירת סמלים, כשאלה מהווים תשתית הן לתרבות והן לאמונות המניעות את הקבוצה הדתית.
תחת איחוד הקבוצה הדתית מהווה הדת גם מערכת מצווה, המגדירה עבור הקבוצה הדתית את עקרונות ה"עשה" ו"אל תעשה" ובכך יוצרת מעגל נורמטיבי, המקיף, מארגן ומגדיר את חייו של האדם. בדומה לדת, המהווה מערכת חברתית, גם הלאום מוגדר מעצם מכנים משותפים תרבותיים. אנדרסון טוען כי האומה המודרנית היא בסופו של דבר מוצר תרבותי. הציונות היוותה מראשיתה את התנועה הלאומית של העם היהודי. כמו תנועות לאומיות אחרות, הרגישה הציונות כי הזהות הפוליטית תלויה בתיחום טריטוריאלי.
להבדיל מתנועות לאומיות אחרות, התמקדה הציונות לא בארץ שבה חיו חברי אותו גוף קיבוצי שביקשה לעצבו, אלא בחבל ארץ בעל משמעות היסטורית וזיקה פרימורדיאלית לעם היהודי. הזיקה הציונית לארץ ישראל היתה משותפת לציונות ולמסורת ההלכה של ימי הביניים ומקורותיה בתרבות שעיצבה את הדת היהודית. בניגוד לגישה הדתית ואף בניגוד לתנועות לאומיות אחרות שראו בשחרור הלאומי חזרה למנהגים ואורחות חיים מיוחדים לאותם עמים, הרי שבציונות, וברוב התנועות היהודיות הלאומיות באירופה המודרנית, מרדו במנהגי העבר והתנועה הציונית היתה רדיקלית במיוחד במרידה זו. מראשיתה החלה הציונות כתנועה לאומית שהגדירה את היהודים בתור ישות חברתית המתייחדת בתכונות שאינן מתקשרות רק לדת, אלא גם לתפיסה המודרנית של הלאום. הגישה הציונית קובעת כי מצב הישות היהודית בתנאי הגלות פגום ביותר. עוד קובעת הציונות את הצורך בטריטוריה וכן שטריטוריה זו תהיה בארץ ישראל, תוך קבלה, על פי מצעו של הרצל, של זיכיון המקובל על אומות העולם ועשוי לסייע בהשגת מדינה ליהודים. קריטריונים אלה, המתאימים גם למי ששולל את הדטרמיניזם ההיסטורי, כמו אלמוג, קובעים כי הציונות היא תנועה לאומית או תופעה לאומית, הנובעת מהשתלשלות ההיסטוריה ונסיבותיה, אשר הובילו אותה בסופו של דבר, להיות תנועה מדינית. אמנם קיימת תודעה היסטורית, המהווה כלי למאבק על קיומה ודמותה של החברה היהודית, אולם התודעה ההיסטורית אינה מתייחסת לתפיסה ההיסטורית כאל פריט היסטוריוגרפי מובהק, אלא יותר להיבט המיתי ההיסטורי וזאת בניגוד לחוקרים המעניקים לתודעה ההיסטורית, ערך יוריסטי. ניתן אם כן להגדיר את הציונות כתנועה לאומית של העם היהודי, אשר קמה על יסודותיו ההיסטוריים והתרבותיים של העם ופועלת לעצמאותו וריבונותו הלאומית והמדינית של העם.  מראשית דרכה התלבטה הציונות הדתית בין שני אתוסים מכוננים – האתוס הגאולתי והאתוס הפרגמטי. האתוס הגאולתי ראה את התנועה המדינית החדשה כמבשרת של פעמי המשיח ומהווה "ראשית צמיחת גאולתנו" מבחינה דתית, בעוד שהאתוס הפרגמטי היה הלבוש הדתי לציונות המדינית. גם אתוס זה דגל באמונה במשיחיות, אולם לא חייב בהכרח את ראיית התהליך הקונקרטי שהתחולל בעם ישראל החל בסוף המאה ה-19 כתחילתה של הגאולה האחרונה, האוטופית. שני אתוסים אלה, הגאולתי והפרגמטי, היוו את הרקע האידיאולוגי לפעולות החברה הדתית לסוגיה, למען הרעיון הציוני עד להקמת המדינה. בראשית ימיה של תנועת "המזרחי" היה הרעיון המדיני, הכוח המניע לפעילותה. מייסד התנועה, הרב ריינס, ראה בארץ ישראל, קודם לכל, מפלט מרדיפות היהודים וכן התייחס למעמד הרוחני ולקדושה שבישיבה בארץ, למצוות התלויות בארץ ולקיום היהודי שהוא בעל משמעות רוחנית שונה וגבוהה יותר מאשר הקיום היהודי בחוץ לארץ. בראשית ימיה של הציונות, היוותה הגישה המשיחית מיעוט בקרב הציונות הדתית. הוביל אותה הרב יצחק הכהן קוק שקבע כי הניגודים בין הציונות הדתית והציונות החילונית, בין חומר לרוח ובין קודש לחול, מדומים ובפועל משמשים היבטים שונים של אחדות הרמונית אחת. הרב קוק טען כי "את הרוחניות אין מתקנים בדורנו כי אם במילוי הגשמיות". מהאמור לעיל ניתן להבין כי מהותה של הציונות המדינית שונה מהגישה הדתית היהודית. בעוד שהציונות המדינית באה לספק פיתרון לבעיית הפזורה היהודית, עוד בשלהי המאה ה-19 ובעיקר לאחר השואה שהתחוללה באירופה במחצית הראשונה של המאה ה-20, הרי שעל פי הגישה הדתית שבה אחזו מורי הלכה ידועי שם, אין לייחס את המשיחיות והקדושה לצבא ולנצחונות צבאיים. על פי גישה זו, אין לקרב את הקץ, אלא להמתין למצב שבו אלוהי ישראל יביא לכינונה של המדינה לעם ישראל.
על פי גישה זו, החוויה היהודית כפי שנחוותה בעבר בפזורה, מתוך אמונה במשיחיות דתית, כלומר כינונו של בית יהודי בארץ ישראל אמורה לבוא אל קיצה על ידי הציונות המדינית. הציונות המדינית שאפה לראות בישראל מדינת לאום מודרנית ככל האחרות. ה"קולקטיב", שהזיכרון שלו מיוצג בהיסטוריה של מדינת ישראל ויונחל לדורות הבאים, הוא האומה השלטת במדינה. העבר הרלוונטי לעם הוא העבר הלאומי ולא העבר הדתי. התנועה הציונית עיצבה לעצמה תרבות לאומית ייחודית עוד לפני הקמת המדינה, כך שהדגש על העבר הינו על התקופה הקדומה בחיי עם ישראל, כאשר היה ריבון בארצו מול התקופה שבה היה בגלות ונשלט על ידי עמים אחרים.
השוני המתואר לעיל, בין מסגרת דתית אורתודוקסית ובין מסגרת לאומית-מדינית, הינה שוני המעמיד בסימן שאלה גדול את יכולתן של שתי המסגרות לדור בכפיפה אחת ללא פשרות. המסגרת הדתית מושתתת על אידיאולוגיה בלתי מתפשרת. זו דוגמה הנשענת על אל עליון. חוקרים משתמשים במונח "מלכות ה'".
הדת החדשה מתפתחת לאחר התגלות של אל לנביא או לקדוש והיא מספקת הגדרה מקיפה לדפוסי ההתנהגות והמוסר הנדרשים מבני הדת. הדת כוללת מצוות הנוגעות למכלול החיים והסוגיות ובראשה מצוי האל. משמעות הדבר שאין לערער על חוקי הדת. מדינת הלאום אינה מושתתת על דוגמה נוקשה, אלא בדרך כלל, מרכיביה הינם סינתזה של זכרונות היסטוריים משותפים, מאפיינים היסטוריים משותפים, שפה ושאר מרכיבים אשר בפועל הופכים אותה לקהילייה מדומיינת, אשר מתגבשת אט אט לכלל יחידה לאומית אחת. על פי הגישה האורתודוקסית, המתנגדת לראות במשיחיות ובקדושה, המהווים חלק אינטגרלי מהדת, יסוד הנתמך על ידי נצחונות צבאיים, מתעוררת בעיה בנסיון למצוא זהות בין היהדות שמקורה בהתגלות דתית ובין המדינה היהודית המושתתת על הכוח הצבאי. מכיוון שכך, תהיה שאלת המחקר: האם הציונות היא סופה של החוויה היהודית כדת? הקונפליקט שבין הגישה הדתית-אורתודוקסית השמרנית לבין הלאומיות הדתית, שהחלה לראות בשיבת ציון המודרנית סינתזה שבין קדושת הזמן וקדושת המקום ההיסטורי והפיזי בבחינת "אתחלתא דגאולה", הינה רק צד אחד בדיכוטומיה דת [יהודית] – ציונות. סימן שאלה נוסף ניצב מצד ההסתכלות ההיסטורית. בעוד שהיסטוריונים שחוו תקופות קשות בהיסטוריה היהודית מוצאים צדק היסטורי בהקמתה של מדינת ישראל, גם אם כתוצאה מכך נפגעו ערביי ארץ ישראל, הרי שההיסטוריונים החדשים, יוצאים כנגד העיוות ההיסטורי כלפי הערבים ורואים בחוויית השואה רק תירוץ לעקירתם של הערבים. בעבודתי ארצה לטעון, כי להוציא את הציונות הדתית, הרואה בהתישבות הלאומית בארץ ישראל 'אתחלתא דגאולה' העתידה להוביל את העם לגאולתו העתידית והרוחנית, עם ביאת המשיח, בעיני כל שאר הקבוצות בציונות וכן על פי גישתם של ההסטוריונים החדשים, הציונות היא אכן סופה של היהדות הממוסדת.
האורתודוקסים האנטי-ציוניים בחרו לשמר את הפסיביות הגלותית עד בוא המשיח, על פי מדרש חז"ל הטוען כי הקב"ה השביע את ישראל "שלא יעלו בחומה, שלא ימרדו באומות העולם ושלא ידחקו את הקץ". משום כך הם רואים בציונות את קיצה של היהדות הממוסדת. החילוניים רואים בציונות תחליף לדת וגם אלה הרואים בציונות את המשכה של היהדות, רואים בציונות מטאמורפוזה של הדת היהודית. ההיסטוריונים החדשים רואים בציונות מאפיינים רגילים של תנועה לאומית, המבוססת על סמלים פרימורדיאליים, אולם לא המשכיות של הממסד הדתי שהיה גורם מגבש לעם. כדי לענות על שאלת המחקר אדון בפרק הראשון בהבדל שבין הרעיון הציוני לגישה האולטרה-אורתודוקסית המתבטאת בתפיסת הגאולה המשיחית. בחלקו הראשון של הפרק אציג את מהות הציונות, שבמרכזה עומדת שלילת הגולה, המנוגדת לגישה האורתודוקסית. בחלקו השני של הפרק, אציג את הגישה המשיחית-קבלית הנוגעת לרעיון הגלות והגאולה והמנוגדת לדרך המדינית והצבאית שבה שואפת הציונות להביא לגאולה לאומית. בחלקו השלישי של הפרק יוצג האיום של ההשכלה והציונות על הדת.
החלק הרביעי יעסוק בגישה האולטרה-חרדית, כפי שזו מובעת על ידי  דוברי זרם זה. בחלק החמישי של הפרק תוצג גישת ההיסטוריונים החדשים. בפרק השני תובא גישת הציונות הדתית, הרואה אפשרות שהציונות והדת ידורו בכפיפה אחת. בחלקו הראשון של הפרק תוצג תפיסת הגלות והגאולה לפי הציונות הדתית. בחלקו השני של הפרק תוצג הגישה הטוענת כי ניתן לכונן מדינה שהיא גם ציונית וגם דתית, כחלק מתהליך הגאולה של עם ישראל. בחלק השלישי תובא גישת ההיסטוריונים החדשים. הפרק השלישי יציג את הגישה החילונית, הרואה בציונות את קיצה של הדת היהודית הממוסדת, אולם מחייבת זאת. בחלקו הראשון של הפרק תוצג הגישה הלאומית-חילונית, השוללת את הגלות. בחלקו השני של הפרק תוצג המשיחיות החילונית ובחלקו השלישי של הפרק, גישת ההיסטוריונים החדשים. הפרק הרביעי יציג את הגישה שאפיינה את בן גוריון, שעל פיה מדינת ישראל היא המשכה של היהדות. אין זו גישה דתית, אולם היא מציגה את הציונות כשלב חדש בחיי העם היהודי, תוך איחודו בכור היתוך התואם את המצב החדש. את מסקנותיי אעלה בדיון המסכם.