הבדל ברור ומובהק בין המשטר הנשיאותי לבין המשטר הפרלמנטארי הוא בסוגיית קיומה של חוקה, כמניפסט לחוקי יסוד במערכת הממשל. בעוד חוקת ארצות הברית בת הלמעלה מ 200 שנה, מהווה אבן יסוד כתוב וברור לכינון השלטון הדמוקרטי במדינה, החוקה של אנגליה אינה מוגדת כ"חוקה רשמית", ואינה מצויה במסמך כתוב יחיד, אלא שאובה מחקיקה בת מאות שנים, תקדימים ונוהגים משפטיים, ומקורות רבים אחרים. גיורא קולקה (1987: 31 – 78) מתאר בספרו מעט מן ההיסטוריה של החוקה האמריקאית. בשנת 1776, שנת הכרזת עצמאותה של ארצות הברית מהשלטון הבריטי, הייתה מחולקת לשלוש עשרה המושבות עצמאיות, קונפדרציה, אשר הקשר ביניהן היה רופף ונוהל על פי "תקנון הקונפדרציה", שהיה בעל חשיבות מועטה בזירה השלטונית. ב-
5 במאי 1787 כונסה בפילדלפיה ועידה תחוקתית סודית, שמטרתה הייתה הצעת שינויים בתקנות הקונפדרציה אשר יתנו לשלטון המרכזי סמכויות רחבות יותר, להתמודדות עם האתגרים העומדים בפניה. ב-17 בספטמבר 1787 סיימה הועידה את עבודתה, והציגה את פרי עמלה – הצעת חוקה, אשר גובשה כפשרה בין ההצעות השונות שנדונו בוועידה. פרסום החוקה גרר דיון ציבורי ער בקרב שלוש עשרה המדינות, בין תומכי החוקה, שכונו הפדרליסטים, לבין מתנגדיה, אשר כונו אנטי-פדרליסטים. עוד הוחלט בוועידה כי מספיקה קבלת החוקה על-ידי תשע מדינות (ולא על-ידי כל ה 13) בכדי שזו תיכנס לתוקפה. במהלך החודשים הבאים התקבלה החוקה על  מדינות הקונפדרציה השונות. הראשונה לקבלה הייתה דלוור, ב 7 לדצמבר 1787.