המספריים של אדוארד Edward Scissorhands על חריג, נורמלי ומה שבניהם במסגרת הסמינר טקסט וסאבטקסט

תוכן העניינים

עמוד מבוא       3
שאלת המחקר      5
השערות המחקר    5
סקירה ספרותית   6
ניתוח ומחקר     11
סיכום ומסקנות   19
ביבליוגרפיה     23
פילמוגרפיה      24
נספחים          25

מבוא

"המספריים של אדוארד" (Edward Scissorhands) הוא סרט של טים ברטון משנת 1990. זהו סרט אגדה גותי המספר את סיפורו של נער-פינוקיו בשם אדוארד (ג'וני דפ). בטירה גותית מבודדת מתגורר ממציא קשיש (וינסנט פרייס). כדרכם של ממציאים גדולים בקולנוע, הוא בורא לבסוף אדם: גבר צעיר עם שיער שחור פרוע ופנים לבנות כשל פנטומימאי, בשם אדוארד. אלא שהמדען מת לפני שהוא מספיק לסיים את מלאכתו, ואדוארד נותר עם מספריים ענקיות וחדות במקום ידיים. אדוארד גר לבדו בטירה, היכן שאינו יכול לפגוע באיש ואיש אינו יכול לפגוע בו… עד שיום אחד מגיעה אל הטירה "אייבון ליידי" חביבה בשם פג בוגס (דיאן ויסט). (AVON הוא מוסד אמריקאי, שפירושו נשים העוברות מבית לבית כדי למכור מוצרי קוסמטיקה). פג אוספת את אדוארד אל ביתה אשר בפרבר אמריקאי למרגלות הטירה. פג מתגוררת עם בעלה הסבלני אך האדיש למדי, ביל (אלן ארקין) ועם בתה המתבגרת קים (וינונה ריידר) ובנה הצעיר קווין (רוברט אוליברי). במקומו החדש מנסה אדוארד להתמודד עם העולם והחברה "הרגילים".

מהר מאוד הופך אדוארד לאטרקציה בפרבר אך מצב אידיאלי זה אינו יכול להימשך: אדוארד מייצג פנטזיה מושכת ועדינה אך גם מסוכנת ואלימה. נראה כי הרוחות משתנות נגד אדוארד החריג כאשר הוא מפסיק להיות גימיק ומתחיל להרגיש צרכים ורגשות, בעיקר כלפי קים. הסרט בנוי כולו בתוך מסגרת של סיפור, שמספרת אישה זקנה לנכדתה לפני השינה. בסצנה האחרונה  מגלה הצופה, כי אותה אישה זקנה היא למעשה קים בוגס אשר פורסת את זיכרונותיה מאותו ביקור של אדוארד בפרבר, לפני שנים רבות – ביקור אשר נחקק בליבה ובזיכרונה.

לא ניתן לדבר על הסרט בלי להקדיש כמה מילים לבמאי יוצא הדופן טים ברטון. טימותי ויליאם ברטון, בשמו המלא, נולד ב-
5 באוגוסט 1958, בפרבר ברבנק אשר בקליפורניה (עובדה אשר תהיה רלוונטית בהמשך עבודה זו). ברטון תיאר את עצמו כילד חריג ומוזר בפרבר אמריקאי, השקוע בעצמו ובעל דמיון מפותח. הוא מצא את חיי המשפחה והתיכון כנטל והעדיף לברוח מהמציאות היומיומית בעזרת צפייה בסרטי אימה. הוא נהיה אובססיבי עם סרטיו של וינסנט פרייס, ובמיוחד אלה המבוססים על סיפורים של אדגר אלן פו. ברטון החל את הקריירה שלו כאנימטור ב'וולט דיסני' זמן קצר לאחר סיום התיכון. בשנת 1982 הוציא את סרטו הראשון, "וינסנט", שאורכו שש דקות המספר על ילד צעיר שרצה להיות וינסנט פרייס. פריצתו הגדולה הייתה עם הסרט "ביטלג'וס" (1988) שהכניס בקופות סכום נכבד וזכה בפרס האוסקר על איפור. ברטון מרבה לשתף פעולה עם השחקנים ג'וני דפ ווינונה ריידר ועם המלחין דני אלפמן. ברטון חי עם השחקנית הבריטית הלנה בונהם-קרטר מאז שנת 2001; בין השאר  היא כיכבה בסרטו משנת 2003, "סיפורי דגים" ותרמה את קולה ל"חתונת הרפאים" מ-2005. ברטון ידוע בסגנון הבימוי האפל והמוזר שלו, ובמשיכתו להתעסקות בנושאים גותיים, מוזרים ואפלים. הוא עצמו לבוש בגדים שחורים וחושב "גותית" כבר מילדות. "כילד גרתי ליד בתי קברות" הוא מספר וצוחק, "ברבנק היא בית קברות אחד ענק.

באופן כללי אני לא אוהב הרבה אור. האפלוליות יותר מדברת אליי. השימוש בסגנון הגותי הוא כנראה תגובת נגד לסביבה שלי. אם אתה גדל במקום שמוצף ביותר מידי שמש, כמו קליפורניה, אתה מחפש את הגוונים". (מתוך ראיון ב"ידיעות אחרונות" קרייטמן, 27.2.04). ברטון כתב את הסיפור על אדוארד בשיתוף עם התסריטאית קרוליין תומפסון. וזהו, לדעת רבים, הסרט האישי ביותר מבין כל סרטיו. קשה להתעלם מקווי הדמיון המשותפים לגיבור הסרט ולבמאי מבחינה חיצונית ופנימית כאחד.
ורבות מהחוויות שעוברות על אדוארד בפרבר האמריקאי, עברו על ברטון בילדותו. מאז הקרנתו לראשונה בארצות הברית בדצמבר, 1990, היה מועמד הסרט לאוסקר על פרס האיפור, וזכה במספר פרסים בינלאומיים יוקרתיים בפסטיבלים שונים ברחבי העולם.

בחרתי לנתח סרט זה, כיוון שבתור ילדה נהניתי מאוד מפשטותו, רגישותו ויופיו הוויזואלי. אך לימים, כאשר בגרתי והתאהבתי בסרטים רבים ושונים של טים ברטון, החלטתי לחזור ולצפות בו שוב. הצפייה ב"מספריים של אדוארד" כאדם בוגר שונה מאוד  מהצפייה בו כילדה. ולפתע נפרשו בפניי צדדים שונים ומעניינים של אותו סרט אגדה תמים. על פניו נראה הסרט כאגדה חביבה ונאיבית לכל המשפחה אך נראה כי מתחת למעטפת זו, מסתתרת אלגוריה על החברה, ובפרט החברה האמריקאית, ויחסה כלפי החריג. את אותה אלגוריה אנסה לפענח בעבודתי זו.

שאלת המחקר כיצד מאופיינת דמות החריג בסרט "המספריים של אדוארד" ומה משתמע מכך?
השערות המחקר כאמור, בצפייה תמה וראשונית, על אף היותו מלנכולי מעט וחסר "הפי-אנד" הוליוודי מסורתי, הסרט הוא אגדה נעימה, משעשעת וצבעונית ברובה. אך אני משערת, שככל שחופרים בנבכי הסרט, מגלים, כי ביקורתו של הבמאי על תחלואיה של החברה האמריקאית מסתתרת תחת אלמנטים קולנועיים שונים. נראה כי הבמאי בחר לאפיין את האדם ה"חריג", על ידי שימת דגש על כל מה ש"אינו חריג", בסובבים אותו. כלומר, על ה"נורמלי" שמסביב.

בעוד אנו מגלים תכונות שונות של הדמויות בפרבר האמריקאי, אנו למדים מה הופך את אדוארד לחריג. עם זאת, מתעוררות שאלות לגבי מה נורמלי ומה לא. האם תושבי הפרבר הם אכן "נורמליים"? או שאולי דווקא הם המוזרים ואדוארד, אשר נחשב החריג הוא הנורמלי מכולם? דרך שאלות אלו, אני מצפה למצוא וללמוד שאולי הנורמלי, אינו כל כך נורמלי ויש בנו, כבני אדם, תכונות רבות שראוי לתקן. כלומר, למעשה, אפיון החברה ויחסה אל החריג יוליד את הביקורת על החברה, אותה מנסה הבמאי להעביר במסווה של סיפור ילדים נאיבי.

ניתן להניח, כי הבמאי יעשה שימוש באמצעים גלויים וסמויים על מנת להעביר את הביקורת. לדוגמא שימוש באלמנטים ויזואליים, תאורה, זוויות צילום מסוימות, סימבוליזציה, סאונד, תאורה, עריכה ועוד. כדי לבחון את שאלת המחקר, אבחן את האמצעים הללו.

לסיכום, ניתן להציג את השערותיי בשתי נקודות מרכזיות:
1. החריג בסרט מאופיין על ידי הדגשת ה"נורמלי" שמסביבו.
2 . למעשה, החריג מהווה כלי, אשר בא לשרת את יוצר הסרט, לשם העברת ביקורת על החברה האמריקאית.