סרטי קולנוע לילדים וחינוך לערכים בתקופות שונות עבודה סמינריונית במסגרת הסמינר: שפה, מחשבה ופרסום
1 3.11.2005
תוכן העניינים
הקדמה – 3
מבוא
– 4
הסרטים וניתוחם — 10 התקופה הראשונה —
1 0 התקופה השנייה –
1 5
בין התקופות – דיון בממצאים 18
סיכום ומסקנות 22
ביבליוגרפיה – 24
פילמוגרפיה —
2 5
הקדמה "יש תקופה בחייו של כל יצור אנושי כשהנפש היא רעננה ומוכנה לקליטה, ואם החמצנו את ההזדמנות הזו הרי כל סכום של לימוד לאחר כך לא ייתן פירות של ממש, תקופה זו מזדמנת לאדם בילדותו" (רבינדראנאת טאגור) בעבודה זו אבחן את השפה בסרטים ישראלים, שנוצרו עבור ילדים, תוך ניסיון לאתר מסרים וערכים לאומיים ו/או חברתיים המופיעים בסרטים אלו ולבחון מגמות שונות, אם אלו בכלל קיימות, ביצירה הקולנועית הישראלית לילדים.
כל זאת ייעשה תוך בחינת דרכים שונות להעברת ערכים ומסרים בעזרת אמצעי תקשורת שונים, כאשר מודל ההשוואה הקרוב ביותר הוא, ככל הנראה, הספרות בכלל וספרות הילדים בפרט. בחרתי להתמקד בחומרים שהם שפת אם לי, ובתרבות הישראלית הקרובה אליי. מרכזה של עבודה זו יהיה בחינת הסרטים והמסרים והערכים המופיעים בהם, לפי התקופה בה נוצר הסרט. לאחר מכן אנסה למצוא מאפיינים זהים ושונים בכל תקופה ובין התקופות, אך ראשית כל, אנסה לבחון בקצרה כיצד טקסטים לילדים, ובמיוחד הספרות והקולנוע, מעבירים ערכים ומסרים ומשתתפים בבניית עולמו של הצופה הצעיר.  ספרות הילדים היא ענף מפותח מאוד בספרות העולמית ובספרות הישראלית,  ונראה כי סופרים ומשוררים ישראלים, העוסקים בתחום זה, אינם מפחדים להשתמש בכוח החינוכי-דידקטי של המדיום על מנת להשפיע ולעצב את הדור הצעיר. השאלה הנשאלת היא האם גם הקולנוע הישראלי, בדומה לספרות הילדים, אינו מפחד לראות את עצמו כגורם חינוכי וכגורם מעצב, ומנסה להתמודד עם תפקידו זה, או שמא הוא נגרר אחר תופעות חברתיות שונות ומנסה אך לקלוע לטעמם של הילדים ולהתאים את תכניו לעולם הערכים המוכר להם, ללא כל ניסיון לגרות, להשפיע, לעצב או לשנות את קהל צופיו הצעיר.
מבוא
אחד מתחומי העניין של חוקרים בתחום התקשורת הוא הקשר הרחב שבין שפה ותרבות בכלל ובין שפה וחינוך לערכים, כחלק מהתרבות, בפרט.
ויטגנשטיין (1921,1953), לדוגמא, אשר כתב שני ספרים המנוגדים לחלוטין בתפיסותיהם זה מזה, טען בספרו הראשון ("מאמר לוגי פילוסופי" 1921) כי: "השפה היא תמונה של העולם, בבואה של המציאות" המילים הן כמו תמונות, והשפה היא מדיום אמין לשיקוף המציאות והתרבות. בספרו השני ("חקירות פילוסופיות" 1953) טען כי השפה אינה משקפת, אלא מייצרת בכל פעם מחדש מסגרת הבנה של העולם. בכל פעם בוראת השפה את המציאות, למעשה, מייצרת אותה בכל פעם מחדש. שפה היא הכלי הבסיסי ביותר לתקשורת בין בני האדם ונחקרת מאז ומתמיד. חוקרים שונים העלו תיאוריות שונות לגבי מקור השפה ומקום היווצרותה אך למעשה כל מה שאנו יודעים על שפה הוא בעירבון מוגבל כיוון ששפה אינה משאירה שריד, היא מתפוגגת תוך כדי התרחשות. חקר הלשון והנפש החל כבר בעת העתיקה – ביוון הקלאסית ובהודו, בתקופה שקדמה לנצרות. פעמים רבות במהלך אלפי השנים האחרונות עלתה ההנחה ששני תחומי מחקר אלו קשורים בקשר עמוק. השפה תוארה לעיתים כראי הנפש, ומכאן הציפייה שחקר השפה יספק תובנה יחידה במינה על המחשבה האנושית. מפגש זה, שהתרחש שוב ושוב במהלך הדורות, אירע פעם נוספת במקורותיה של מה שמכונה לעיתים 'המהפכה הקוגניטיבית'. קיומו של רכיב מיוחד במוח האנושי המוקצה במיוחד לשפה (כושר השפה), נראה היום מבוסס למדי. לתת המערכת זו של המוח יש מצב התחלתי שנקבע באופן גנטי. כושר השפה נמצא במצב ראשוני בתחילת החיים, בדומה למערכות ביולוגיות אחרות. במהלך הילדות הוא 'צומח' מן המצב הראשוני, ומגיע למצב יציב למדי בשלב כלשהו בגדילה. זהו, למעשה, תהליך רכישת השפה. יכולת ורבאלית והתנהגות לשונית הם סממנים מובהקים של אנושיות. קשה לדמיין התנהגות אחרת המאפיינת כל אדם, ומבדילה אותו מאורגניזמים אחרים. היכולת הלשונית חיונית למספר גדול של פעילויות רוחניות אנושיות. בלעדיה בוודאי שאין לדמיין היסטוריה וספרות, מדע ושירה, ולכן היוותה מאז ומתמיד מושא למחקר. אתייחס לשלוש הנחות יסוד של הסמנטיקה הכללית הנובעות מכמה חוקרים. ההנחה הראשונה היא שהשפה היא סטאטית בעוד שהמציאות היא דינאמית. אמנם לא ניתן לטעון כי השפה סטאטית באופן מוחלט אך היא סטאטית באופן יחסי שכן, המציאות משתנה בקצב מתמיד ומהיר הרבה יותר, לכן נוצר קושי בהגדרת תופעות, רגשות ומחשבות המתקיימים בחיינו. ההנחה השנייה היא שהשפה היא מוגבלת בעוד שהמציאות אינה כזו. שכן, אוצר מילים הוא מצומצם ואיננו אינסופי והשפה לעולם לא תספיק לתיאור כל מה שבעולם. ההנחה השלישית הכוללת בתוכה גם את הראשונות היא שהשפה היא מופשטת בעוד שהמציאות מוחשית. הפשטה היא כלי שימושי לתקשורת בין בני אדם. היא למעשה, בחירה של פריטים מסוימים והתעלמות מאחרים בתיאור המציאות. מכך נובע כי כל שימוש בשפה מערב לפחות מידה מסוימת של הפשטה. הצורך בהפשטה נובע ממוגבלותה של השפה. כמו כן, שפת המילים, על ביטוייה בדיבור ובכתיבה, היא מופשטת בעיקרה. מילים הן מוסכמות אבסטרקטיות. אנו לומדים לייחס להן משמעות, שאינה קשורה לצורה של האותיות או לצליל שהן משמיעות. לעומתה, השפה האודיו-ויזואלית היא שפה קונקרטית. אנו תופסים תמונות באופן כוללני וסימולטני. לתמונה הקונקרטית יש משמעות מיידית, ואנו מתרגמים אותה במוחנו לרעיונות מופשטים. מכאן ששפת המילים והשפה הוויזואלית שונות זו מזו ומבוססות על תהליכים קוגניטיביים שונים.
אם כן, אמצעי התקשורת עושים שימוש בשפה, משרתים כצינורות הראשיים המזינים את מהפכת האינפורמציה של העידן הנוכחי ומהווים גורמים מרכזיים בתהליכי החינוך והחיברות של הדור הצעיר. כיום יש הכרה רחבה בהשפעתם מרחיקת הלכת של אמצעי תקשורת ההמונים על היחיד ועל החברה המודרנית. אמצעי התקשורת הם מקורות הידע המרכזיים שלנו ומהווים במקרים רבים מפגש ראשון, ולעתים גם יחיד, עם אירועים, תרבויות, מקצועות, התנהגויות ועוד. מכל אמצעי התקשורת, הטלוויזיה והקולנוע הם הרווחים ביותר אצל ילדים (על פי תכנית לימודים לבי"ס היסודי הכללי, משרד החינוך והתרבות), לכן יש חשיבות בחינוך לצפייה נבונה, ביקורתית ומעריכה. עולם ערכים של אדם מורכב משכבות רבות של מסרים שנתקבלו ונתפסו אצלו, לחיוב ולשלילה, דרך חוויות שעבר. אחד מהמרכיבים של שכבות אלו הוא טקסטים שהאדם קרא או ראה. למושג "ערכים" יש מספר הגדרות.
רוטנשטרייך וסימון הגדירו: "ערכים הם עקרונות הפעולה או הנורמות של התנהגותנו. הם מיני תוכן המביאים אותנו להעדיף מעשה אחד על פני מעשה אחר או מהלך פעולה אחד על פני מהלך אחר. הפונקציה של ערכים היא, שהם משמשים קנה מידה להעדפות" (קימל, 334) שפירא הגדיר זאת "ערכים הם אבני בוחן, קני מידה הקובעים מה צודק ומה אינו צודק, מה נכון ומה אינו נכון, מה טוב ומה רע" (קימל, 334) קימל אף מבחין בין שלושה סוגים של ערכים: 1. ערכים שהינם מטרות או אידיאלים הראויים מצד עצמם. אלו הם ערכים אקסיומטיים שאנו מקבלים כפי שהם ושואפים אליהם. 2. ערכים שהם אמות מידה, לפיהן אנו מעריכים ושופטים תופעות ומעשים. 3.
עקרונות המנחים את התנהגותנו, הגורמים לנו להתנהג כך או אחרת ואף לשלם מחיר על בחירתנו באותה התנהגות. ההגדרות השונות אינן סותרות זו את זו אלא משלימות.
מתוך הקשר הרחב בין שפה וחינוך לערכים עולה השאלה כיצד הדבר בא לידי ביטוי בישראל. על פי תכנית לימודים של משרד החינוך והתרבות, בארץ, בה השוני התרבותי הוא בעל משמעות חברתית עמוקה, יש חשיבות רבה לתפקידם של אמצעי התקשורת ביצירת לכידות חברתית על ידי עולם אסוציאציות, המשותף לרוב האנשים, ובכלל זה גם לילדים. רוב הילדים בישראל מבלים מול המסך בצפייה בטלוויזיה, בוידיאו ובקולנוע, לפחות אותו משך זמן שהם נמצאים בין כותלי בית הספר ואילו העיסוק בקריאה חופשית מצומצם בהרבה, בייחוד בשנים הראשונות של בית הספר היסודי, כאשר הם עדיין לא שולטים בקריאה. אחד המקומות לבדיקת הקשר בין שפה וחינוך לערכים בישראל הוא בסרטי קולנוע הישראליים. "הקולנוע הישראלי הינו הד לכיוונים השונים בהם הולכת החברה הישראלית, וניתוח יחסי הגומלין המתנהלים בתוכו ובינו לבין התרבות הישראלית בכללותה יבהירו זאת" (גרץ, 280). אמצעי תקשורת המונים, ובעיקר הטלוויזיה והקולנוע מספקים לנו מגוון רב של צרכים כגון: הצורך בידע, בשייכות, בפורקן ממתח, בהנאה אסתטית ובגיבוש חברתי. סרינג (1990) צטטה את ס.
יזהר: "חשוב מאוד שאנשים יידעו, תוך התנסות, שהקולנוע מיטיב להמחיש כמה אלמנטים בתחום האנושי יותר משאר האמניות". (סרינג, 32) עוד טענה סרינג טענה כי מזה שנים נושף הקולנוע בעורפה של מערכת החינוך, אך אם נניח לטיבו האטרקטיבי, הפופולרי והבלתי אמצעי של הקולנוע לשחק לידנו, הקולנוע עשוי לשרת את מאמצינו להנחלת ערכים והשכלה. בתחום החינוך עדיין רווחת התפישה שהקולנוע הוא אמצעי לפורקן ובידור בלבד, ואפילו מדיום אנטי חינוכי, המשחית את הטעם הטוב, מביא לביטול זמן, משדר פורנוגרפיה ואלימות, מוכר אשליות, מעודד נטיות קונפורמיסטיות ובהעדר יצירה מקומית מרשימה, תורם לאמריקניזציה של הנוער ועלול אף לעודד עקב כך ירידה מהארץ. אך מעלה טענה נגדית פשוטה הטוענת שאם הקולנוע הוא אויב החינוך, הרי שממילא לא ניתן להתכחש לקיומו והשפעותיו, ויש, על כן, להכירו, לחשוף תחבולותיו, לדון בהשפעותיו ולפתח מגננה. העיסוק המונחה והמלומד בסרטי קולנוע יפתח "צפייה מבוקרת".
עצם הפתיחות למגוון הדעות מנחילה ערכים דמוקרטיים ופלורליסטים. עצם האפשרות להגיב מכמה כיוונים ונקודות ראות, מלמדת חשיבה היקפית. על פי סרינג, לקולנוע יש חשיבות ערכית וחינוכית, לאו דווקא  משום שהוא "תרבותי" אלא משום שהוא אנושי.
בעבודה זו, אבחר להתמקד בסרטי קולנוע לילדים.
נראה כי ילד, שעולם הערכים שלו עדיין חסר ומתעצב, יכול להיות מושפע בקלות יחסית מטקסטים בהם הוא נתקל. ואכן, יש הרואים בכך "הזמנה" להשתתף בעיצוב עולמו הערכי של הילד, על מנת להשיג מטרות מסוימות.  לקולנוע יש כוח השפעה רב על עיצוב הילדים הצופים בו. הקולנוע משמש עבור הילדים כ"סוכן", המציג להם דפוסי התנהגות שיכולים לעזור להם בחייהם האמיתיים. הקולנוע מציג לילדים מכל סוג וגיל התרשמות של העולם הגדול, ואכן, דרך הקולנוע "המסחרי" (וכיום, אולי בעיקר דרך הטלוויזיה), הילד נחשף לעובדות במרבית תחומי החיים, לרבות היסטוריה, גיאוגרפיה, ספרות ומדעי החברה.
מרבית האנשים יכולים, גם בגיל מבוגר, להיזכר בסרט הראשון שראו בקולנוע ולצטט שורות נבחרות מסרטים שראו כילדים קטנים. הקולנוע יכול לנצל את יכולתו להעביר את הצופה סדרה של חוויות רגשיות, הנובעות בעיקר מהזדהות עם המתרחש על המסך הגדול, על מנת להשפיע על נפשו המתעצבת של הצופה הצעיר (Bazalgette & Staples,1995,94) ועל כן חשוב לבחון מהו תפקידו של מדיום זה בעיצוב ובבניית עולמו הערכי של הצופה הצעיר.
בהנחה שסרטי ילדים מעבירים ערכים, שאלות המחקר הן מהם הערכים המועברים בסרטי קולנוע ישראליים לילדים? כיצד נתפס המדיום כמחנך? האם וכיצד חל שינוי בערכים המוצגים לאורך השנים? מה ניתן ללמוד מכך על ערכי החברה הישראלית?