דמוקרטיה וביטחון לאומי –
1 2016 . M.A                         עבודה סמינריונית                         שרות הביטחון הכללי שיטות החקירה – לגיטימציה , הצדקה וזכויות אדם .
                                 ( בשנים 1984-1999  )    תאריך הגשה  : 22.07.2007
  תוכן עניינים
מבוא — –4-1
פרק ראשון   א. על מה שבין זכויות אדם ודמוקרטיה 6-5
א.1 . על זכויות אדם ודמוקרטיה ומה שביניהם.
 א.2  שאלת ההצדקה לפגיעה בזכויות האדם..  פרק שני ב.   על מה שבין טרור ודמוקרטיה – –  9-7
ב.1. טרור מהו ??
ב.2 .  הדילמות של  הדמוקרטיות בהתמודדות עם הטרור .
ב.3. הדילמה של ישראל.
פרק שלישי : ג.  שרות הביטחון הכללי 11-10 ג.1 . שרות הביטחון הכללי כגוף המסכל טרור .                                                                                       ג.2
מסגרתו החוקית של השב"כ  ( 1987-1999
).
פרק  רביעי                                                                                                                                           ד. ועדת לנדוי הבסיס המשפטי והחוקי   לשיטות החקירה של  השב"כ                 ד.1. הרקע והנסיבות להקמת ועדת לנדוי .                                                                                          ד.2.
פולחן ביטחון המדינה  /  פרשת השב"כ .                                                                                         ד.3.  "הקש ששבר את גב הגמל"  / פרשת "נאפסו  " .                                                                     ד.4 .ועדת לנדוי הבסיס המשפטי והחוקי   לשיטות החקירה של  השב"כ .                                          ד.5.
חשיבותה העצומה של הועדה.  פרק חמישי ה.  הטיעונים המשפטיים  להצדקת שיטות החקירות  והטענות שכנגד                        ה.1.  הגנת הצורך .                                                                                                                             ה.2.  תפיסת "הרע במיעוטו" המתבססת על הגנת הצורך.                                                                                                            ה.3.
הפצצה המתקתקת.                                                                                                                                  ה.4   שיטות החקירה אינן בגדר   עינויים .                                                                                    ה.5 . השיטות  של מדינות דמוקרטיות  לא שונות משלנו .                                                                         ה.6.  שיטות החקירה הלכה למעשה  בעתירות קונקרטיות  וטיעוני המדינה .                                        ה.6 .
1  תנאי כליאה ומעצר                                                                                                                          ה.6.
2 "שאבח"                                                                                                                                            ה.6.
3. איומים וקללות                                                                                                                                ה.
6 .4  " קסעת א- טאולה"                                                                                                                   ה. 6. 5 . " קמבז" – תנוחת הצפרדע                                                                                                      ה.
6. 6 .  "אל – הז" טלטול אלים                                                                                                        ה.6.
7. סטירות, מכות בעיטות , הכאבה ישירה באמצעות אזיקים וכד' .
פרק שישי
6 . פסק הדין בעניין הוועד הציבורי  בג"צ 5100/94  
6 .1. רקע
6 .2.
טיעוני המדינה בעתירות  סעיף 15 : 426 )  .          
6 .3.  הפתח הצר של בג"צ  / סייג "הצורך" . רגע  לפני הסיכום  …   סיכום — ביבליוגרפיה – "בסוף המשמרת, בדרכך מהמאהל אל המקלחת, אתה שומע לפעמים צעקות אימים. אתה הולך במכנסיים קצרים ובכפכפים, ועל גבך מגבת ובידך נרתיק כלי הרחצה, ומעבר לגדר הפח המגולוון של אגף החקירות מגיעות לאוזניך צעקות-אדם מסמרות שיער […] והם צווחים משום שאנשים אחרים, מדיהם כמדיך, עושים בהם מעשים שגורמים להם לצווח. הם צווחים מפני שהמדינה שלך, היהודית, המדינה שלך, הדמוקרטית, באופן שיטתי ומסודר, וחוקי בהחלט – המדינה שלך גורמת להם לצווח"                                                            ( שביט, 1991 ).                         
1 מבוא                                    "בשנת 1978 חטפה קבוצת טרוריסטים את ראש ממשלת איטליה לשעבר, אלדו מורו, ואיימה לחסלו.  במהלך המצוד אחר חוטפיו של אלדו מורו, הציע חוקר משירות הביטחון האיטלקי לגנרל קרלו דלה קיאזה ( ממשטרת המדינה) לענות את אחד האסירים שנראה כי יש בידו מידע על המקרה. הגנרל דחה את הרעיון בהשיבו כי 'איטליה תתגבר על אובדנו של אלדו מורו, אבל היא לא תוכל להתאושש מהשימוש בעינויים" בסופו של דבר רצחו הטרוריסטים את מורו" ( דרשוביץ, 2003 : 114-115 ) . הטרור הפלסטיני, עימו מתמודדת מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית מאז 1967 (עם  סיום מלחמת ששת הימים)  , הלך והפך עם הזמן, מבעיה של "איכות חיים" לאיום בעל משמעות אסטרטגית. טרור אשר  מטרתו  פוליטית – אסטרטגית כשהיעד לאלימות הוא בעיקר אזרחי.  הטרור הפלסטינאי הוא נוקשה מאד, אלים במיוחד, אכזרי בעוצמתו וגם מאיים מאד, הן על הפרט והן על האינטרסים הכלכליים של המדינה והוא מפיל בקרבנו יותר ויותר חללים. המשמעויות האסטרטגיות הינן באפשרות שהטרור יגרור את מדינת ישראל למלחמה כוללת מול מדינות ערב, והאפשרות שהטרור יביא לשינוי בסדרי המשטר במדינה  (התפטרותו של ברק ב- 12.2000 ועלייתו של מר ביטחון  אריק שרון לראשות השלטון ב-  1.2003 ) .
לאור איום זה, יש הטוענים כי המאבק בטרור אינו יכול להתבצע ב"כפפות של משי" גם במחיר של פגיעה בזכויות הבסיסיות ביותר, וכי כל פגיעה כולל פגיעה פיזית תוך גרימת כאב בלתי נסבל  היא מצודקת וזאת כדי להתמודד למול הסכנה ולהגן על החיים.  פרופ' אלן דרשוביץ מביא זווית ראייה נוספת  : " אין הצדקה להקרבתם של מיליוני אדם רק כדי לחסוך מפסיכופת רצחני אחד הבזק קצר של כאב חד, שהוא יכול להחליט מתי להפסיקו. כאשר האיום כה נורא והפתרון כה פשוט, כולנו מצטרפים אל הדמות השיקספירית שאמרה, "אין מוסרי מן הכורח" ( דרשוביץ, 2003 : 91
). מי שאמון על המאבק מטעם המדינה והטיפול באתגר הטרור הוא שרות הביטחון הכללי אשר נקט (ונוקט) בפעולות אינטנסיביות, לעיתים קשות מאד, בתחום איסוף המודיעין אשר כללו שילוב של שיטות אשר מטרתן הייתה להתיש ,להכאיב  ולפגוע כדי לקבל את המידע הנדרש. שיטות אפופות בלא סימני שאלה באשר לחוקיותן, מוסריותן, אנושיותן ויעילותן. וכדי להתמודד עם סימני שאלה אלה  מדינת ישראל אחזה ( ועדיין אוחזת ) בטיעונים , נימוקים והצדקות לשימוש בשיטות חקירה ויש המגדירים אותם כעינוים. אותם הצדקות וטיעונים אשר הניחו את דעתם של שופטי בתי המשפט בכלל ושופטי בג"צ  במשך שנים ארוכות.  ולצורך חיזוק דבריי, ראוי להזכיר את בג"צ אלרחמאן ( בג"צ 8714/96 ) בעתירתו  בג"צ  החליט כי לאחר ששמע את הסברי אנשי שירות הביטחון בדלתיים סגורות, ובהסכמתה של המדינה, "נחה דעתו כי תנאי החקירה נדרשים ומשתנים על פי הנסיבות" (קרמינצר ושגב : 1988 : 676 ) .
עבודה זו , תעסוק בברור אותם הצדקות מוסריות ומשפטיות של מדינת ישראל  לפגיעה בזכויות האדם, בהקשר של שיטות החקירה של השרות ( שב"כ), בשנים  1984-1999 תוך התמקדות בטיעונים בעד ונגד לנימוקי ההצדקה המשמשים עוגן לאותן שיטות הפוגעות בזכותו של כל אדם.                                                                                                                                       
2 מחד זכותו של כל אדם שלא להיות חשוף לעינויים , שהיא אחת מזכויות  האדם הבסיסיות ביותר, זכות העומדת בשורה אחת עם זכותו של האדם לחיים , והיא חלק מרכזי של זכותו לשמירה על כבודו כאדם. ומנגד זכותו של כל אדם לחיות – "קדושת החיים" שעל זכות זו אמון בין היתר שרות הביטחון הכללי. היטיב לתאר דילמה זו  ליאון שלף בכותבו  : "בחירה בויתור על קדושת החיים ויתור שהוא מעשה רע בפני עצמו, וזאת על מנת שלא לפגוע בכבוד האדם  מעשה שהיה, לפי הנסיבות , גורם לרע גדול עוד יותר וההיפך " ( שלף , 1990 : 193 ). טענתי היא כי  עד להחלטת בג"צ ( ספטמבר – 1999 ) שרות הביטחון הכללי  הפעיל שיטות חקירה, שכללו  הפעלת לחץ פיזי ונפשי על הנחקר שבהן ניכרת  פגיעה קשה  בזכויות האדם הבסיסיות ביותר, זכויות המהוות את הבסיס והמהות לדמוקרטיה הישראלית והמשקפות את הצרכים הבסיסים ביותר של כל אדם, מעצם היותו אדם. פגיעה אשר זכתה לגיבוי מלא של המדינה וגם של בתי המשפט, בתי הדין ובמיוחד בג"צ ( בלביסי 7964/95, בג"צ חמדאן 8049/96 ) .  ומכיוון שכך היה ודווקא משום כך, יש מקום  לבחון , ולהציג את אותם טיעונים של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית אשר בהן השתמשה המדינה כדי להצדיק פגיעה זו. אין ספק כי מתבקש דיון מעמיק בשאלת ההצדקה במדינה כמדינת ישראל אשר חרתה על דגלה את עקרון  השיורי של חירות האדם מפני פגיעות קשות בזכויותיו הבסיסיות ביותר של האדם ובמקביל אפשרה שימוש באמצעים קשים. אפשר לטעון כי אם ההצדקה היא לא טובה אז חל איסור מוחלט להשתמש פגיעות אלה.  קרמניצר ושגב טוענים ובצדק , שככל שהפגיעה בזכויות הפרט קשה יותר,  כלומר פגיעה בגרעין הקשה של זכויות האדם, כך מוטלת עלינו החובה  לדון בנושא דיון מעמיק  ולבחון בחינה  עמוקה עד כמה שניתן את ההצדקה לפגיעה.  ככל  שהזכויות בסיסיות יותר, כך  ההסכמה לגביהן אוניברסאלית יותר ומכאן הטיעונים המצדיקים פגיעה  בזכויות מעניינים  יותר. בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו משנת 1992, שנקבע בו בסעיף 2: "אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם". נטען כי  יש שהמדינה פוגעת בזכויות יסוד אלה, כשהיא פוגעת בכבודו של אדם בניהול חקירה נגדו טענה קשה זו מחייבת הצדקה רצינית , מוסרית, חזקה  ובעיקר משפטית (קרמניצר ושגב,
1 998 : 685-686 )  .
כאמור,  נקודת המוצא הטוענת כי נדרשות הצדקות  חזקות ביותר  לפגיעה בזכויות היסוד של הפרט , מובילה אותי  לבחינת אותם נימוקים וטיעונים המצדיקים שיטות חקירה שמאמץ שירות הביטחון הכללי של ישראל. נקודת מוצא המובילה אותי לשאלת המחקר . שאלת המחקר: כיצד מדינת ישראל הצדיקה פגיעה קשה בזכויות האדם המתרחשת במסגרת חקירות שרות הביטחון הכללי  בשנים 1984-1999 ? מתודולוגיה :                                                                   בחינת  היבטיו השונים של הנושא הנבחר תעשה באמצעות ניתוח ספרות מחקרית ומקורות ראשוניים ומשניים ( מאמרים קטעי עיתונות, פסקי דין, עתירות   ועוד). העבודה היא  מסוג העבודות שהן                                                            3                                                                    תיאורטיות, היסטוריות או עוסקות בהשלכותיו העתידיות של אירוע מסוים  (לדוגמא  פרשת השב"כ, נאפסו ) .
הפרק הראשון יעסוק  במשמעויות של המושגים  דמוקרטיה , זכויות אדם ומה שביניהם. כשאנו באים לבחון את שאלת ההצדקה של  הפגיעה בזכויות האדם ( כבוד ושלמות הגוף) במדינה נאורה ודמוקרטית, מתבקשת ההתייחסות למושגים הנ"ל עקב מציאות החיים הביטחונית המורכבת שעימה ישראל כדמוקרטיה מתמודדת.  הפרק השני יעסוק  בקצרה בהגדרת המושג  טרור דרך משקפתם של  בועז גנור, ("טרוריזם – הקשיים המושגיים להגדרתו", 1999,) ופרופ' אהוד שפרינצק ("בין מחאה חוץ פרלמנטארית לטרור:
אלימות פוליטית בישראל , 1995 ). בדילמות שהטרור מציב בפני הדמוקרטיות בכלל ושל ישראל בפרט.   זאת דרך משקפתה של להב פנינה במאמרה "חבית ללא חישוקים "(  1990 ) העוסק בהשפעות הלחימה בטרור על התרבות המשפטית בישראל.
הפרק השלישי יעסוק בשרות הביטחון הכללי כגוף מודיעני חשאי ,המהווה את  הזרוע העיקרית של מדינת ישראל במלחמתה בטרור . מנגנון אשר ייעודו העיקרי להתמודד עם אתגר הטרור ולסכלו. כמו כן אתייחס למסגרתו החוקית ומקור סמכותו של השרות. הפרק הרביעי יתמקד בועדת לנדוי, תוך בחינה מעמיקה של אותם אירועים ( נאפסו וקו 300 ) אשר  עוררו ביתר חריפות את הטיעונים בעד ונגד שיטות החקירה של השרות  ( 1987-1999 )והובילו למינויה של ועדה לנדוי . ועדה אשר מחד זימנה אפשרות חשובה להתמודד חזיתית עם אחת הבעיות הסבוכות והנוקבות הניצבות בפני חברה נאורה ודמוקרטית קרי שיטות החקירה של השרות, ומאידך יצרה מוסד משפטי מפוקפק חדש בישראל, או כפי שמכנה אותה שגב "מוסד העינויים" ( שגב, "אלימות ומשמעות – מהסדרים מוסדיים לאחריות אישית" 2001  : 163 ). אמנם ועדה זו  שללה במידה מסוימת את האוטונומיה של השירות אך "יצקה" את הבסיס המשפטי של המדינה להצדקת שיטות החקירה בעתירות שהוגשו לבית המשפט העליון ( רעיון "הרע במיעוטו" והגנת הצורך המבוססת עליו)  . קרמינצר ושגב מחזקים את מקומה של ועדת לנדוי וממליצים לבחון את גישתה. ( קרמינצר ושגב , אלימות ומשמעות –  מהסדרים מוסדיים לאחריות אישית , 1988 : 668 ). אציג נקודת מבט  של יהושוע שגב ( שגב, 2001 ) הטוען לנרטיב ההובסיאני ( הלווייתן)  המצוי  בדו"ח ועדת לנדוי .
הפרק החמישי ליבת העבודה  יעסוק בהרחבה בשאלת ההצדקה . בחינת הטיעונים המסתמכים על היבטים מוסרים ומשפטיים במתן סמכות לשב"כ להפעיל כוח פיסי על נחקרים בעתירות השונות: "הגנת הצורך" אשר היוותה את המסד הנורמטיבי לביצוע חקירות אלימות והמבוססת על עקרון "הרע במיעוטו" בעזרתם של קרמינצר ושגב ( 1998, הפעלת כוח בחקירות שירות הביטחון הכללי – הרע במיעוטו), ליאון שלף ( 1990 ,הרע במיעוטו – על דו"ח ועדת לנדוי) , ושגב (2001, אלימות ומשמעות –  מהסדרים מוסדיים לאחריות אישית) .
בחינת הטענה למה שנקרא לגיטימיות כוחו של החוק , כלומר הכוח המופעל הוא צודק, או כוח המופעל בצורה צודקת . לגיטימיות כוחו של החוק היא טענה לצידוק או הצדקה (Justification ) מאחורי הפעלת                                                                                                                                                                                                                   4
הכוח ( טענתו של אהוד יתום – קו 300 ). אבחן  בהרחבה  את  אותם מושגים אשר מסייעים  למדינה להצדקת הפגיעה בכבוד האדם ובזכות לא להיות נתון לעינויים : "פצצה מתקתקת" " הבטחת הקיום " לחץ פיסי מתון  ולא  עינויים, והיעילות בשימוש בכוח בחקירות.  הברירה בין שימוש בכוח ובין "לשתות קפה עם הנחקר." תוך הצגת עתירות שונות  עד לפסיקת בג"צ . אציג את הביקורות השונות ( בצלם ), כנגד אותם נימוקים והמצביעים על הפגמים הכרוכים בתפיסה זו של הרע במיעוטו בפרט והגישה התועלתנית בכלל. גם כשמדובר בהצלת חיי אדם –  הביקורות הטוענות לשיטות חקירה המכוונות לגרום  סבל נפשי בחקירות, ואשר הופכים אותם למעשים פסולים ביותר מבחינה מוסרית.
הפרק השישי כפרק מסכם וסוגר המעגל   יעסוק בפסיקת בג"צ (5100/94) אשר קבעה כי שיטות החקירה ( עינוים ??)  שהפעיל השב"כ במשך כ-12 שנים, בעקבות המלצות ועדת לנדוי, אינה עומדת בדרישות החוק הישראלי. ולמעשה בג"צ אינו מקבל את טיעוני המדינה ואינו משתכנע בצורך להפעיל  שיטות חקירה חריגות.