-מבוא-   איחודה של גרמניה הוא מאורע מרכזי, אם לא בכורתי, בתולדותיה של אירופה במהלך המאה ה-19 והעידן המודרני. כל תיאור היסטורי של התעצבותה הלאומית, המדינית, הפוליטית והתרבותית של היבשת מאז ימי העת החדשה, שיחסר את המקום המרכזי של יצירת המדינה הגרמנית, יחטא להתרחשויות ולמשמעותן.
  אמת. תהליך היווצרותן של מדינות לאומיות הוא התהליך המובהק והבולט של התגשמות אידיאה ואידיאולוגיה פוליטית במערב המודרני; גרמניה היא, לכאורה, רק דוגמא אחת מיני רבות בתולדות העמים. מדוע הסיפור שלה צריך להיות שונה מהסיפור הפולני או הבלגי? הרעיון המנצח של המאות ה-19 וה-20, של העידן המודרני, ללא עוררין, הוא הקונספט של מדינת הלאום; וזאת עד אשר תאתגר אותו הקונסטרוקציה המופשטת של הגלובליזציה והרב-תרבותיות, בשליש האחרון של המאה ה-20. אם כן, מדוע תופס האפוס הגרמני את מרכז הפריזמה, כאשר תיאורים ותלי-תלים של פרשנויות ומסקנות מוקדשים להגשמתו ב-1871? ניתן להציג לתהייה זאת תשובות מספר, כולן פנים רבות לאותו גרעין של תשובה ראשונית, והוא התפקיד אותו נוטל הקורפוס הגרמני בתוך היבשת, באמצעות הפריצה קדימה וההתפתחות הדראמטית לדרגת מעצמה אירופאית מן המעלה הראשונה; היסוד התוסס והחתרני לקראת פירוק הסדר העולמי והאירופאי ב-1914; ההתגלגלות לרפובליקת ויימאר; וכמובן- מוקד הנאציזם וגרימת פרוץ מלה"ע ה-2 והקטסטרופה שלה. האיחוד הלאומי של גרמניה משנה את פניה של אירופה, ופותח פרק חדש בתרחישים אשר אליה היא תובל בתוך פרק זמן קצר יחסית.
  בפרספקטיבה הישראלית, ראוי אף לציין, הדיון בתהליך האיחוד הגרמני אך מהותי כפליים, וטעון שבעתיים. ההיסטוריוגרפיה המודרנית, או שמא הפוסטמודרניסטית, כמו מכירה בהיותה היסטוריה סובייקטיבית, תלויית זמן, מקום ושייכות. ההשקפה על העבר מחייבת ריחוק, אך גם תוך כדי כך, נקודת המבט של היסטוריוגרפיה הנכתבת בעברית על תולדותיה של גרמניה הינה אחרת.    הפרק של גרמניה המודרנית הוא לב הסיפור של התפוררותו הסופית של הסדר הישן. לא בכדי מתגייס למניעת האיחוד הזה, לפחות במהלך של
1 848, רובם המכריע של כוחות הרסטוראציה באירופה שלאחר קונגרס וינה.      יתרה מכך, היות וגרמניה, היצור המדיני החדש, תהווה במובנים רבים את הציר של היבשת מ-1871 ואילך, הרי שיש לחזור לשלבים היוצרים עצמם של המהפך הגרמני; בהם, כך ניתן לטעון, נמצאים הגורמים השונים המלמדים על העתיד להתרחש. נהוג לציין שתי אסכולות מרכזיות בתיאור תהליך האיחוד. זאת המתמקדת בתהליך האיחוד העממי, או 'האיחוד מלמטה' כפי שהוא מכונה, המגיע מלמטה ודוחף לכינונה של מדינה גרמנית, ונכשל באירועים ההיסטוריים של 'אביב העמים' ב-1848. מולה, האסכולה שמתארת את פועלו של אוטו פון-ביסמארק, הפרלמנטר היונקרי משנהאוזן, שייעשה לקאנצלר, ושיאחדה ביד ברזל, 'מלמעלה',  תוך כדי דם, יזע ודמעות, אם נשתמש בפראפרזה היסטורית של המאה ה-20, עד למעמד המכונן של 'אולם המראות' בוורסאי.   נקודת הפתיחה של הדיון בשתי מגמות האיחוד, הפועלות למען אותה מטרה, אולם מתוך מוטיבציות ואג'נדות שונות במובהק, הינה אותה נקודה. גרמניה יוצאת מהשלב הימי-ביניימי כאשר היא הרייך הרומי הקדוש; שלד מפוצל, רוח עיוועים של המסורת השלטונית-פוליטית של ימי הביניים והפירוד המדיני. נהוג לייחס לוולטייר את האבחנה שלא מדובר היה לא באימפריה, לא ברומי ולא בקדושה. כך או כך, הישות הזאת אינה מדינית ואינה ריכוזית.
  היסטוריונים רבים מתמקדים בהבדל היסודי והראשוני שבין שני מאמצי האיחוד- זה שכשל, וזה שצלח וסיפק בידו להכריז על המדינה הגרמנית הלאומית. א.ג'.פ. טיילור, למשל, בתיאור הקלאסי שלו ב'מהלך ההיסטוריה הגרמנית', מתאר, בין היתר, את הכשלון של החזית העממית והלא-אוטוריטרית, שמתרסקת ב'אביב העמים', כסיפור של כשלון גרמני בהפנמת עקרונות החירות. מעתה ואילך, כאשר במושכות אוחז אנטי-ליברל כמו ביסמארק, והמעמד האפי שיתפסו תהליך האיחוד והדמות הלא-רומנטית של ביסמארק, יוביל את המדינה החדשה, את הזהות ואת התודעה הקולקטיבית לכיוון אחר; לכיוון אחר מזה של היחידות המדיניות היציבות של בריטניה וצרפת, למשל. פועל יוצא מכך, דמותה הלאומית של גרמניה הביסמארקית הינה דמות מדינית ופוליטית בעלת זהויות ותכנים שונים מאלו של מדינות אלו.   כמו כן, חשוב לציין את העובדה כי גורמים חזקים ושונים, מבית ומחוץ, מדכאים את וקטור האיחוד מלמטה. הנסיון ה'עממי', או הלא-אוטוריטרי, מתמקד בכלים ובפונקציות שמכשירים את התנאים לקראת כינון מדינה. כאלו הן, למשל, אגודות המכס השיתופית של חלק מהמרחב; בשיח היסטוריציסטי-מטריאליסטי, הזרקור יופנה אליהן. אולי משום שהארגון הסמי-פדראלי הגרמני לתוך המאה ה-19, לאחר ההסדרים הקונגרסאים של וינה, היה סיפור של כשלון רצוף: ללא צבא משותף, ללא קונסטיטוציה, ללא סטנדרט אחיד של מידות, משקלים ומטבעות. הנסיך מטרניך, למשל, המתאמץ בכל מאודו לשמר את הקיסרות הרב-לאומית של אוסטריה, מדכא בתקיפות כל נסיון של התעוררות לאומית מוקדמת בשטחים הגרמניים, מתוך חשש שתוכן כזה יסכן את הנעשה בטריטוריות נוספות של הקיסרות, למשל באיטליה, וישים קץ למבנה הלא-מודרני של אוסטריה.   שני המסלולים מנסים להדביק את הפער שצברה גרמניה מול היחידות הלאומיות של המערב. שהרי, לגרמניה היו הזדמנויות טובות דיין, היסטוריות דיין, כדי 'לתפוס את הרכבת'. הליגה של ברית ההאנזה הייתה יכולה לשמש פלטפורמה מספיקה כדי לכונן איחוד מדיני של ערים בעלות אינטרס מרחבי משותף, והדומיננטיות המסחרית של גרמניה לגבי הקונטיננט-גופא, כמו גם מעמד סוחרים חזק (בייחוד לקראת מחצית המאה ה-19), היו 'אמורים' להוביל אותה לקראת האיחוד; הרבה לפני 1871. אולם, בצורה קיצונית לאין ערוך מול מערב-אירופה, גרמניה נשברת כתוצאה מהקרע של הרפורמאציה.
לותר אומנם יוצר לגרמנים מכנה משותף להתרכז סביבו, והופך את הגרמנית לשפה לאומית להתגבש סביבה, אך באותה שעה הוא נכנע לכוחם הפארטיקולרי של הנסיכים. הרוח הפארטיקולרית הזאת תלווה את גרמניה,ותמנע (לצד גורמים נוספים) ממנה את האיחוד.
גרמניה של לותר תהיה אנטי-רומית, אנטי-קתולית (בחלקה), אך גם לא-לאומית; לא בכדי טענו כלפיו של לותר כמי שמוליך, בהשלכות מעשיו,את גרמניה לתוך סיוט הפארטיקלוריזם; 'שלום אוגסבורג' מעקר אפילו את הרעיון האבסטרקטי והמתמוסס-מעצמו של הקיסרות הרומית הקדושה.   באין לו נתיבים אחרים, הרגש הגרמני 'מצטצמם' לתוך תחילת המודרנה לספירות העליונות של התרבות, הספרות והפילוסופיה. לכן, 'בראשית', או 'שוב מבראשית', מגיע מפץ גדול נוסף נוסח לותר. כמה סימבולי הוא שאין מדובר בגיבור מכורתו כמו מאציני או כאבור. בראשית המהלכים הלאומיים של המאה ה-19 בקונטקסט הגרמני היה זה צרפתי, זר, כובש, קיסר. בראשית היה נאפוליאון.   גרמניה נכנסת לתוך המאה ה-19 כאשר הגבולות הגיאוגרפים התוחמים את המרחב מכילים בתוכם, בעיקר, יצור מוזר, מפורד ומפורק ליחידות, שאריות של המשטר הפיאודלי.
ייתכן, כפי שטוען טיילור, שתודעת הקיום הגרמנית קיימת זה למעלה מ-1000 שנים, מאז ימי קארל הגדול, אך הגרמנים לא היו תמיד אותו עם; בוודאי שלא במסגרת קהילתית-פוליטית כלשהי. 'הנסיבות ההתחלתיות' של הגרמנים אינן הוגנות. שלא כמו הצרפתים או האנגלים, אין ישות מדינית מובהקת, מאובחנת וברורה לאחר חתימת העידן הפיאודלי. זהו משא עמו צריכים שני מסלולי האיחוד להתמודד. התבנית הפוליטית, אותו 'רייך', הייתה קיימת- היא אפילו ישנה מזה של האנגלים ושל הצרפתים, רק שהגוף המשטרי היה כה חלש ורופף, שהוא איפשר, בנסיבות הגיאו-פוליטיות שלאורך המאות, יצירתן של מדינות קטנות, נסיכויות חזקות, ששימרו את הכוח שלהן ומנעו, בין היתר, יצירת המדינה הריכוזית, סביב לשושלת מלוכה, עיר בירה או מרכז פוליטי, כלכלי ואדמינסטרטיבי, אתוס ומוסדות משותפים. שהרי כך, הופנתה האנרגיה הפוליטית לשימורן של יחידות מדיניות גרמניות ולא לתוך הרייך עצמו. הרייך היה גדול הארגונים הפיאודליים, שכל בתוכו את השליטים הפיאודליים, הפרטיקולאריים יותר והפרטיקולאריים פחות, את הנסיכים החילוניים והכנסיתיים ואת הערים החופשיות. לגרמנים אין שושלת מלוכה גדולה, יציבה, מתמשכת, לגיטימית ו'על-זמנית', כמו בית בורבון, לדוגמא, של הצרפתים. חוץ מהרייך, שלד שמסבך את המפה המדינית המודרנית של אירופה לאין שיעור, לגרמנים אין היסטוריה פוליטית רציפה. ייתכן וה'גרמניות' מתחילה בתוך מוסד אימפריאלי אדיר, רומא, בו בעת שהם היו גם המחריבים הברבריים שלו; באותה שעה (ימה"ב המוקדמים) לא ניתן לדבר על לאומיות, אולם מסלול ההתחלה של הגרמנים יכול להיות שקבע את המשך התגלגלות העניינים
הבלתי-פתורה.    בדיון זה ייעשה נסיון לתאר בתמציתיות את מהלכם הכללי של שני ראשי החץ המובילים לקראת יצירת המסגרת החדשה עבור הגרמנים, בדגש על מכנה לאומי, אמיתי, שריר וקיים, תוך כדי ציון ואבחון של ההבדלים המהותיים והעקרוניים השונים, המבדילים אותם זה מזה.