"יפו במחצית השנייה של המאה ה- 19" תוכן ענייניים:   מבוא: 1
חלק ראשון:  אוכלוסיה וחברה_ 4
פרק 1:  מאפיינים חברתיים_ 4
פרק 2:  מאפיינים דמוגרפים_ 7
חלק שני: התפתחות התשתית_ 8
פרק 1: תחבורה_ 8
פרק 2: שירותי בריאות_ 9
חלק שלישי: הקיום הכלכלי 10 פרק 1: נמל יפו 10 פרק 2: ייצוא הדרים_ 12
פרק 3: מסחר  ומקצועות חופשיים_ 13
סיכום_ 14
רשימת מקורות: 16
מבוא:
אין עוד נמל בעולם היכול לזקוף לזכותו היסטוריה של פעילות ימית רצופה ומרתקת בת 4000 שנה, כמו נמל יפו. מייסדיה הכנענים קראו לה פשוט "יפה" (יופי). מסורת נוצרית גורסת שיפת בנו של נח, הקימה לאחר המבול ונתן לה את שמו. עמים רבים כבשו, החריבו וטבחו בתושביה, מלכים רבים  בנו בה ארמונות, חומות ובתי תפילה להאדיר את יופייה, השתמשו בנמל הבעייתי והבלתי אפשרי שלה למסחר, למסעות, לשוד, לעליה ולמנוסה (נספח 1). היסטוריונים רבים נוטים להתעלם או לגנות לחלוטין את  התקופה העות'מאנית בטענה כי לא  נעשה שום דבר מהותי על מנת לשפר או לתרום לטריטוריות הכבושות. יש הטוענים כי באימפריה התרחש תהליך של התדרדרות עד המאה התשע עשרה.  עם זאת, תהליך השקיעה של האימפריה קיבל כיוון שונה החל מאמצע המאה התשע עשרה. התפתחותה של העיר יפו מהווה תופעה יוצאת דופן בין ערי ארץ ישראל: מעיירה דלה בת 2,500 נפש בראשית המאה התשע-עשרה, הסגורה בתוך חומותיה, הפכה יפו למרכז המסחרי והתעשייתי הגדול ביותר בארץ. עד המאה העשרים כבר מנתה העיר כ-50,000 תושבים. כל המעיין בעיתונות הארצישראלית של סוף המאה התשע עשרה, ייווכח כי חלק גדול מהדיווח אודות היישוב יפו של אותן שנים, מוקדש לעיר הנמל, יפו המכונה גם "שער ציון" או "שער ירושלים". יפו מצטיירת ביומניהם ובזיכרונותיהם של העולים בבחינת עיר לא נעימה. לעיתים מוזכר הנמל הפרימיטיבי, הרחובות הצרים והמלוכלכים ובתי המלון העלובים. גם בתיאורים קדומים יותר מוזכרים חסרונותיה הרבים של העיר. בתיאורים של עולי רגל מוסלמי נכתב על העיר:
"זוהי עיר קטנה לחוף הים, היא משמשת 'כמחסן הסחורות' של ארץ ישראל, עיר מבצר שאינו ניתן לכיבוש ושעריה מצופים ברזל… היא סובלת לא אחת מרעב. אין למצוא בה אפילו מטפלת עבור הילדים…". אבל אט אט היא הופכת באותה התקופה לעיר מרכז בארץ ישראל. במחצית המאה השנייה של המאה התשע עשרה מתחילה יפו להתעורר מקיפאונה כ"עיר מבצר" מסוגרת. אוניות מן המערב מתחילות לפקוד אותה; מוקמות בה סוכנויות דואר, טלגרף, נבנים רובעי מגורים חדשים; נסללים כבישים ומניחים מסילת ברזל לירושלים. במקביל (ואולי מפאת), לשינויים ותהליכים הכלכליים והתברואתיים, מתרחשים גם שינויים דמוגראפיים וחברתיים. הרכב האוכלוסייה, כמו גם גודלה משתנה כחלק אינטגראלי מהשינויים שעוברת העיר. שינויי השלטון והתקופות השונות שעברה יפו במהלך המאה המדוברת, גרמו להאצה של תהליך העיור. עד למאה התשע עשרה הייתה יפו עיר שוממה.  השלטון התורכי לא השכיל לקדם את עיר הנמל: "ויפו החרבה והשוממה לא נבנתה ותהי תל-שממה גם מן הוא והלאה, ימים רבים". ואכן ימים רבים חלפו עד אשר החלה העיר להתפתח.  אפשר לציין את הכיבוש המצרי כנקודת המפנה, שבה החלה העיר את התהליך הארוך והמגמתי של פיתוח וקידמה.  בשלהי שנת 1831 פלש לארץ ישראל צבא מצרי בפיקודו של איבראהים פאשה.  פחה היה בנו של מוחמד עליי, מושל מיצרים. עליי ארגן צבא גדול, שבראשו העמיד את בנו על מנת שיפלוש לארץ ישראל. הצבא המצרי חצה את המדבר והצי הפליג ליפו כדי להתאחד עם חיל הרגלים בעיר. יפו נכנעה ללא קרב. הצבא המצרי השתלט על ארץ ישראל, דמשק וחלב. שליטתו על סוריה הייתה מוחלטת והדרך לקונסטנטינופול הייתה פתוחה לפניו. המצרים שאפו לבצר את השלטון העצמאי במצרים ולהרחיק את מתנגדיו בקושטא. כיבוש ארץ ישראל וסוריה נועד בין היתר, להגשים מטרה זו.
איבראהים הנהיג בסוריה ובארץ ישראל משטר ריכוזי תקיף על ידי חיסול השליטים הפיאודליים והקים מנגנון מינהלי מסועף. הוא צמצם את סמכויותיהם של השופטים הדתיים, גילה יחס סובלני כלפי הנוצרים והיהודים והגביר את הביטחון הפנימי בארץ בעזרת כוחות-צבא גדולים. שלטונו של פשה אפשר את התפתחות המסחר והמלאכה.
בניינים צבורים ומבצרים נבנו וכן מחנות סניטאריים למניעת התפשטותן של מחלות.
לתקופת שלטונו של מוחמד עלי מיוחס אופן של שלטון המהווה מזיגה בין אסלאם ואירופאיות. יש הטוענים כי שלטונו של עליי סימל את תחילתה של תקופה חדשה בארץ ישראל. שלטונו של עליי היה הצעד הראשון בהתפתחותה של ארץ ישראל וביפו בפרט.  למרות התקופה הקצרה בה שלטו המצרים בארץ (9
שנים) הם היוו  אבן יסוד בתחילתה של העיר יפו.  בשנת 1940 שבו התורכים לשלוט בארץ ישראל לאחר שכרתו ברית עם ארבע מעצמות והכניעו את מוחמד עלי, שנאלץ לחזור לסגת מארץ ישראל.  חזרתם של התורכים לשלטון הביא תקופה חדשה לעיר, תקופת התיקונים. משחזרו העות'מאניים ליטול לידם את השלטון ביפו, –