עבודה סמינריונית בנושא "המחלוקות בין בן-גוריון לממשיכיו ויריביו בעשור השני למדינת ישראל"   תוכן עניינים :
פרק 1 – לוי אשכול יורשו של בן גוריון 5
1 .1תחילת כהונתו של לוי אשכול.. 5
1 .2
הידרדרות  היחסים.. 7
1 .3 העימות                                 9
פרק 
2 – "פרשת לבון". 11
2 .1 בן-גוריון מעלה את נושא ועדת השבעה.. 11
2 .2 ועדת מפאי                     12
2 .3 תוצאות הועידה והשלכותיה.. 14
פרק 3 :  פילוג מפא"י 15
3 .1 הפילוג של מפאי  15
3 .2 הקמת רפ"י                    16
3 .3. מורשתה של רפ"י                                           . 19
פרק 4  תקופת ההמתנה- מלחמת ששת הימים. 20
4 .1 תקופת ההמתנ ה   20
4 .2 צעדים מדיניים- בן גוריון ורבין. 21
4 .3 בגין , בן-גוריון וימי ההמתנה.. 22
פרק 5: פרישתו של בן גוריון מהפוליטיקה. 23
סיכום.
5 רשימת מקורות: 26
נספחים :                             28
מבוא                   דוד בן גוריון היה בין המנהיגים המדיינים הידועים ביותר והכריזמטיים ביותר בתולדות ימי היהודים. הוא נולד בשם דוד גרין בעיירה פלונסק שבפולין. את מרבית זמנו בילה  ב"חדר" המסורתי, ואחר כך ב"חדר" מודרני שהקים אביו, אביגדור גרין.  בגיל 14 עזב את עיר מולדתו ועבר לוורשה כדי להמשיך את לימודיו. את מרבית זמנו בילה בלימודים, קריאת ספרים ועיצוב דעותיו הפוליטיות.   פעילותו הפוליטית החלה כבר בגיל 19, בעת המהפכה הרוסית של 1905, בה לקח חלק בעסקי מפלגת פועלי ציון הציונית -סוציאליסטית בפולין הרוסית שבה נולד וגדל. בשנה שלאחר מכן (1906) היגר לארץ ישראל ועד מהרה היה מעורב בפוליטיקה של היישוב היהודי בארץ. הוא התאמץ מאוד להביא לאיחוד בין מפלגות הפועלים המפוצלות והמפולגות בארץ ישראל. חייו של בן גוריון התחלקו לשלושה פרקים עיקריים – כ-15 שנה הוא עמד בראש ההסתדרות, כ-15 שנה בראש הסוכנות ו-15 שנה בראש המדינה. בשנותיו הראשונות בארץ היה חקלאי ועבד בעבודה חקלאית במושבות סג'רה, נחמיה, זכרון יעקב ובחוות כנרת. לאחר מכן הצטרף למפלגה הציונית-סוציאליסטית "פועלי ציון",  וב-1907 הצליח להוסיף למצעה את הסעיף: "המפלגה שואפת לעצמאות מדינית לעם היהודי בארץ הזאת".
בשנת 1909
לקח חלק בהקמת  ארגון "השומר", ומאוחר יותר היה ממקימי  עיתון "האחדות", ביטאונם של "פועלי ציון" בירושלים. על מאמרו הראשון חתם בשמו החדש "בן- גוריון", על שם יוסף בן גוריון, מראשי היישוב היהודי בירושלים בימי המרד הגדול ברומאים. בשנת
1 911 נסע לסלוניקי, שם למד טורקית על מנת להתקבל ללימודי משפטים, ובשנת 1912 נסע לקושטא ללמוד משפטים. במלחמת העולם הראשונה, ששהה בארץ, האשימו התורכים את בן גוריון ויצחק בן צבי בחתרנות, וגירשו אותם מהארץ. השניים הגיעו ב-1915 לארצות הברית והמשיכו שם בפעילות ציונית, במסגרתה הקימו את תנועת "החלוץ". בניו יורק פגש בן- גוריון בפולה מונבז, ולאחר היכרות קצרה, נישאו השניים בטקס אזרחי. ב-1917
בעקבות הצהרת בלפור וכיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים, היה בן גוריון ממעוררי תנועת ההתנדבות ל"גדודים העבריים" ומראשוני המתנדבים לגדודים. ב-1918 הגיע כחבר הגדוד העברי בצבא הבריטי למצרים ומשם לארץ ישראל. ב-1919 הקים בן גוריון, יחד עם ברל כצנלסון, את מפלגת אחדות העבודה שהייתה איחוד בין מפלגת פועלי ציון ובין הבלתי מפלגתיים.
הנהגת היישוב בראשית שנות ה-20 היה  בן גוריון מהמנהיגים הבולטים של היישוב היהודי. בשנת 1920 נמנה עם מקימי ההסתדרות הכללית, והיה למזכיר הכללי שלה במשך 15 שנה. הוא ראה בהסתדרות, מלבד איגוד מקצועי שיגן על ציבור הפועלים בארץ, גם כלי חברתי וכלכלי שיקים משק עובדים עצמאי, וכן מוסד פוליטי שינהיג את ההתיישבות היהודית ויניח יסודות למדינה שתקום.
 הוא פעל למען איחודן של מפלגות הפועלים. פעילות זו נחלה הצלחה, כאשר ב-1930 התאחדו מפלגות אחדות העבודה והפועל הצעיר והקימו את מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י), שבן גוריון נבחר למנהיגה, ויחד עם התנועות האחיות שלה בחוץ לארץ, הפכה להיות המפלגה הגדולה ביותר בתנועה הציונית.
בשנת 1935 נבחר בן גוריון מטעם מפא"י ליו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, שהייתה הגוף המרכזי בניהול היישוב היהודי בארץ.
עם פרוץ מאורעות 1936 –1939 היה בן- גוריון מיוזמי מדיניות ההבלגה, שעיקרה התאפקות אל פעולות הערבים, פעולה שקולה והימנעות מפגיעה בחפים מפשע. בשנת 1937
תמך, יחד עם חיים ויצמן ומשה שרת, בהמלצתה של ועדת פיל הבריטית לחלוקת ארץ ישראל (שממערב לירדן) בין היהודים לערבים. התנגדותם של הערבים, שהיוו רוב באוכלוסייה, הכשילה יוזמה זו. בשנת 1939 הכריזו שלטונות המנדט הבריטי על מדיניות "הספר הלבן", שהגבילה מאוד עליית יהודים לארץ ישראל ורכישת קרקעות על-ידי יהודים, ונועדה להקפיא את מצב היהודים בארץ ישראל כמיעוט.  בן גוריון הכריז על מאבק בבריטים שכלל העפלה והקמת נקודות התיישבות, גם במקומות האסורים על פי החוק הבריטי.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה תמך בן גוריון בהתנדבות יהודים לצבא הבריטי הנלחם בנאצים, מבלי לזנוח את התנגדותו למדיניות "הספר הלבן". סיסמתו הייתה: "עלינו לעזור לאנגלים במלחמה כאילו לא היה ספר לבן, ועלינו לעמוד נגד הספר הלבן כאילו לא הייתה מלחמה".  פעולות היישוב כנגד הבריטים נפסקו, החל גיוס לצבא הבריטי ולאחר מכן לבריגדה היהודית . בתחילת המלחמה הפסיקו גם ארגוני האצ"ל והלח"י את פעולותיהם נגד הבריטים אולם בהמשך חידש הלח"י ולאחריו גם האצ"ל את המאבק האלים נגד הבריטים. ארגון "ההגנה" בהנהגתו של בן גוריון פעל נגד שני ארגונים אלה – בתקופת הסזון.  הוא עמד ב-1942
מאחורי תוכנית בילטמור שפתחה את המאבק להקמת המדינה, על אף ההתנגדות הרבה בתנועה הציונית ואף במפלגתו, בגלל המשמעויות הטריטוריאליות שלה.
במהלך המלחמה וגם לאחריה המשיך השלטון הבריטי להתנגד להתיישבות היהודית ולעלייה לארץ ישראל, תוך התעלמות ממצוקת היהודים באירופה ומהשואה. לאחר המלחמה החריפה הנהגת היישוב את מאבקה בבריטים, ובמקביל נמשכה הפעילות המדינית להקמת מדינה יהודית. בן- גוריון תמך בהקמת תנועת המרי העברי כדי לארגן מאבק משותף בבריטים מצד שלושת המחתרות. הוא החל במאמצים נמרצים לרכישת נשק ובהכנות לוגיסטיות על מנת להפוך את ארגון ההגנה לצבא שיוכל לעמוד נגד הכוחות הבלתי-סדירים של ערביי ארץ-ישראל, ובעיקר נגד מתקפת הצבאות של מדינות ערב.
בספטמבר 1947
ניצב בן גוריון בראש החותמים על מכתב הסטאטוס קו  שנשלח לראשי אגודת ישראל. במכתב הבטיח בן גוריון להפוך את יום השבת ליום המנוחה הרשמי של המדינה לכשתוקם, להימנע מנישואים אזרחיים, והבטיח את האוטונומיה של זרמי החינוך הדתיים. המכתב נשלח מתוך רצון לגייס את תמיכת כלל הציבור היהודי בארץ סביב רעיון הקמת המדינה. מכתב זה היה למעצב אופייה של ישראל בנושאי דת ומדינה למשך עשרות בשנים.
בן גוריון הוביל את המוסדות הרשמיים של היישוב ושל התנועה הציונית במאבק למען קבלת תוכנית החלוקה על ידי האו"ם.  הוא העביר במוסדות היישוב את ההחלטה על הקמת מדינת ישראל חרף ההתנגדות העזה עד לרגע האחרון כנגד המהלך הזה, מצד גורמים רבים בקרב הימין, השמאל, הדתיים וגם בתוך מפא"י.
ראש ממשלת  ישראל ב-14 במאי 1948
קרא דוד בן גוריון את מגילת העצמאות בטקס ההכרזה על הקמת מדינת ישראל שנערך בתל אביב, והיה ראשון החותמים עליה.
בן גוריון התמנה לראש הממשלה ולשר הביטחון בממשלה הזמנית של המדינה החדשה, ולאחר הבחירות לכנסת הראשונה המשיך לכהן בתפקידים אלה. הוא שימש בתפקידים אלה בשתי תקופות, שמנו 13 שנים בסך הכול (יותר מכל ראש ממשלה אחר), זאת נוסף ל-13 שנים לפני הקמת המדינה, כאשר עמד בראש הסוכנות היהודית, שהייתה הממשלה של "המדינה בדרך".
מיד עם הכרזת המדינה נערכה פלישת צבאות ערב לישראל. מספר ימים לאחר הקמת המדינה נתן בן גוריון את הפקודה להקמת צה"ל. כראש הממשלה ושר הביטחון ניהל את המערכה במשך כל תקופת מלחמת העצמאות, עד לניצחון והסכמי שביתת הנשק, בראשית שנת 1949. שתים מהחלטותיו, שהיו שנויות במחלוקת ואשר שיקפו את מדיניותו ליצור צבא אחד ויחיד למדינה הצעירה, הן: ההחלטה על הפגזת ספינת הנשק של האצ"ל, "אלטלנה".
בן גוריון הורה לעצור את הספינה בכל מחיר והוחלט להפגיזה. כתוצאה מההפגזה, שלוותה בירי לעבר הספינה, נהרגו עשרה אנשי אצ"ל וחייל צה"ל. ההחלטה על פירוק הפלמ"ח. בן גוריון ביסס את ריבונותה של המדינה החדשה על פי עקרון הממלכתיות. לשם כך העביר את מרכזי השליטה במדינה מגופים מפלגתיים וסקטוריאליים לגופים ממשלתיים. שאף לאחד את העם סביב תרבות משותפת בשיטת "כור ההיתוך". שתי החלטות משמעותיות שקיבל עם תחילת כהונתו כראש ממשלה היו ברוח זו: ההחלטה להפוך את צה"ל ל"צבא העם" שיהיה פתוח לכולם בלי יחידות נפרדות, וההחלטה על ביטול שיטת הזרמים בחינוך ואיחוד מערכת החינוך תחת חוק חינוך ממלכתי.
בן גוריון החזיק בהשקפה כי עתיד היישוב היהודי בארץ הוא בנגב על מרחביו, העצומים ביחס לחלק הצפוני קטן הממדים של המדינה. חדור אמונה, התפטר בן גוריון מראשות הממשלה ב-7 בדצמבר 1953
ועבר להתגורר בצריף שנבנה עבורו בקיבוץ שדה בוקר שם עבד בדיר, בכדי לשמש דוגמה לכך שיש בכוחו של הפרט. ב-21 בפברואר 1955
חזר לממשלה, לתפקיד שר הביטחון בממשלתו של משה שרת. בוויכוח בישיבת ממשלה, ב־- 29 למרץ 1955, טבע את הביטוי "או"ם שמום!". באפריל 1955
נערכה הצבעה בממשלה על הצעתו של בן גוריון לכיבוש עזה מידי המצרים. ההצעה נדחתה על ידי הממשלה, למרות שרוב שרי מפא"י (ובהם גולדה מאיר ולוי אשכול) תמכו בבן גוריון. אחרי הבחירות שנערכו  ביולי 1955
חזר לכהן כראש ממשלה ושר ביטחון, כאשר שרת משמש שר חוץ בממשלתו. חילוקי הדעות המדיניים והאישיים בין בן גוריון לשרת  תרמו להדחת שרת מהממשלה ביוני 1956
ומינוי גולדה מאיר לשרת החוץ במקומו. ב-16 ביוני 1963, בהיותו בן 77, התפטר בן גוריון בשנית מראשות הממשלה וחזר לשדה בוקר. הוא הכריז כי פרישתו הייתה ממניעים אישיים ולא מדיניים וכי בכוונתו לפרוש מן הפוליטיקה ולהתמסר לתחביביו — קריאה בתנ"ך והתעמלות בשיטת פלדנקרייז.  בעבודתי אבקש לסקור ולדון ביחסים המורכבים ולעיתים בעיתיים בין בן גוריון לממשיכיו. יחסים שפעמים רבות הפכו מיחסי ידידות ליחסי יריבות. אבקש לבדוק כיצד רכש לו בן גוריון מתנגדים רבים וכיצד הגיע לסוף ימיו כשהוא  בריחוק ובניכור עם מרבית ידידיו. אנסה לבחון את הגורמים  לכך שחלק גדול מתומכיו התנערו ממנו. האם היה זאת משום שרדף צדק ומוסר או שמא פשוט משום שלא יכול היה להניח לדברים מסוימים ולקבלם כפי שהם. הקריירה של בן גוריון הינה ארוכת שנים ועמוסת אירועים. ספרים רבים נכתבו על אישיותו ודמותו של האיש. הוא נבחן ונותח מזוויות רבות כאשר  המטרה היא לפצח את אישיותו המפתיעה והבלתי צפויה. יחסיו המסובכים עם צמרת ההנהגה הובילו לתהיות רבות על קנקנו של האיש, נדמה כי אינו חדל להפתיע.  בעבודה זו אתמקד באירועים השנויים במחלוקת בחייו של בן גוריון, אשר הולידו עימם התנגדות רבה ואף גרמו לפיחות במעמדו.