מבוא: מלחמת העצמאות הסתיימה בהסכמי שביתת נשק בין ישראל למדינות ערב, וכל צד פירש פירוש משלו למשמעות ההסכמים. ממשלת ישראל הבינה, שהמדינה ריבונית בתוך תחומיה, ולכן היא רשאית לקבוע את היקף ההתיישבות ואת אופייה וזכאית לחיות בביטחון. מדינות ערב הבינו כי  גבולות שביתת הנשק הם קווי הפסקת אש, ושפעילות ישראל באזורים שנקבעו בהסכמים כמפורזים אינה חוקית,  ולכן בחרו לא לשים קץ לסכסוך ולנקוט צעדים, שונים נגד ישראל, כמו: חרם כלכלי, מאבק מדיני ופעולות טרור. הם העמידו במוקד הדיון את זכות השיבה לארץ של הפלסטינים שברחו בעת מלחמת העצמאות. ואולם מדינת ישראל סירבה לדון בעניין הפליטים ללא מחויבות של מדינות ערב להסכם שלום מלא, וכן התנגדה להחזרת פליטים בהיקף שעלול להביא לכך שהיהודים לא יהיו עוד רוב במדינה. בשנות החמישים החלה הסתננות של פליטים ערבים לתחומי מדינת ישראל, ובהדרגה התרחבה לפשיטות אלימות שפגעו באוכלוסייה האזרחית. כבר בסוף מלחמת העצמאות החלה תופעת ההסתננות לשטחי ישראל. המסתננים הראשונים היו פליטים שניסו לחזור לכפרים שנטשו במלחמה, בניסיון להציל רכוש, לקצור יבול או לעבד חלקת שדה. אחרים באו במטרה לגנוב ציוד חקלאי או בהמות. הסתננות זו הייתה בלתי אלימה באופייה. בהמשך נוספו מסתננים "מקצועיים" שהתמחו בתחום זה. הם היו חמושים ובאו למטרות שוד, רצח וחבלה, והסתננות זו לבשה אופי אלים.
פעולות הטרור הערביות גרמו לשיבוש החיים הסדירים בישראל. סבלו מכך בעיקר יישובי הספר. מדינות ערב לא נקטו בצעדים כדי לבלום פעילות זו, ואף עודדו אותה. מנגנון שביתת הנשק לא הצליח להתמודד עם הבעיה, וזו הוטלה כולה לחיקה של ישראל.
ישראל ניסתה לבלום את מכת ההסתננות באמצעי הגנה – בסיורים, בתצפיות ובמארבים. אך הגבולות הפרוצים לא ניתנו לחסימה, והפעילות הפסיבית לא הועילה במיוחד. אמצעי תגובה נוסף היה פעולות הגמול. בשנים הראשונות הן כוונו נגד יעדים אזרחיים:
כפרים שסייעו למסתננים ושימשו בסיסי יציאה. פעולות אלה כללו:
מארבים מעבר לגבול, פגיעה בתחבורה, פיצוץ בתים, החרמת עדרים, ירי, פיזור כרוזים ועוד. פעילות זו הרתיעה במידה מסוימת, אך לא היה בה כדי לבלום את ההסתננות לחלוטין.
ממשלת ישראל, ששאפה להבטיח את ביטחון אזרחיה, חששה מסיבוב שני של מלחמה, ולכן השקיעה מאמצים ומשאבים בפיתוח ציוד צבאי, בייצורו וברכישתו, וכן החלה לנקוט בפעולות ההגמול נגד פעולות אלימות של מסתננים ערבים. פעולת ההגמול הוא השם שניתן בישראל בשנות החמישים לפעולות נקמה והרתעה של צה"ל, שנעשו בעקבות פעולות טרור נגד תושבי ישראל ופעולות הטרדה של צבאות המדינות הגובלות בישראל. פעולות ההגמול הראשונות בוצעו על-ידי חיילי היחידות הסדירות. רבות מהן הסתיימו בכישלון וחשפו ליקויים שונים – בתכנון, בהתארגנות, בניווט, בכושר הלחימה ובדבקות במשימה. באוגוסט 1953 הוקמה יחידה 101 – שהורכבה מנבחרת של מתנדבים, מצומצמת בגודלה. בחודשים המעטים שפעלה הציבה היחידה אמות מידה חדשות של כושר לחימה ורמת ביצוע. לוחמיה ביצעו מספר רב של פעולות מעבר לגבול, בעומק שטח האויב, והוכיחו כי גם באמצעות כוח קטן, מאומן ודבק במשימתו ניתן להגיע לתוצאות. נקודת מפנה בתקופה זו הייתה פעולת הגמול נגד הכפר קיביה, באוקטובר 1953 שהייתה פעולת גמול לרצח יהודים ביהוד, שהיו בה נפגעים אזרחים רבים. ההדים שעוררה פעולה זו וגינויה של ישראל בעקבותיה הביאו לבחינה מחדש של הנושא ולגיבוש תפיסת בטחון חדשה: כל מדינה ערבית שכנה אחראית לפעילות העוינת המבוצעת נגד ישראל מתחומה, ועליה לנקוט בצעדים כדי למנעה.
אם לא תעשה כן, תפעל ישראל כדי להעמידה על אחריותה.
פעולות החבלה של הערבים באוכלוסייה היהודית לא החלו במסגרת תנועה מאורגנת, אלא כפעולות של יחידים.
פליטים ערבים פלסטינים, שברחו לרצועת עזה ולירדן מאימת המלחמה והתגוררו במחנות פליטים, ניסו עם תום המלחמה להסתנן אל מעבר לגבול כדי לחזור לכפריהם, לקצור את שדותיהם ולאסוף את היבול. אט אט החלו המסתננים להתארגן בקבוצות. מקצתן של הקבוצות גויסו לשם פעולות מודיעין בישראל ואחרות ביצעו מעשי שוד, חבלה ורצח. בשלב זה עדיין היה קשה להבחין בין פעולות שאופיין לאומי ובין פעולות פליליות.  ב-1953 גברה ההסתננות ועמה פעילות של פגיעה בנפש, ומשנת 1954 ואילך זכו קבוצות המסתננים למימון והכוונה ממצרים (רצועת עזה) ומירדן (שטחי הגדה המערבית(.
 בסוף שנת 1955, לאחר פעולת ההגמול בעזה, הוקמו ברצועת עזה ובצפון סיני יחידות מיוחדות, "פדאיון" – המתאבדים – בפיקוח מצרי. מלכתחילה הוקמו היחידות כדי שיפעלו נגד הבריטים ששלטו באזור תעלת סואץ, אך עד מהרה הופעלו נגד ישראל. הם ארבו לכלי רכב בדרכים, מיקשו כבישים והתקיפו יישובים חקלאיים. בשנים 1955-1951 נהרגו כאלף אזרחים ישראלים בפעולות האיבה. היסטוריון מ' בראון מתייחס למגמה של פעולות ההגמול בסוף שנת 1955: "יש לראות את מרבית פעולות ההגמול של שנות החמישים כפעולות שננקטו דווקא לשם שמירה על הסטאטוס קוו ולא לשם שינויו…". פעולות ההגמול נועדו לפי עצם טבען למנוע מישראל את ההכרח לשנות את הסטאטוס קוו מיסודו. אף על פי כן, במשך תקופה קצרה של פחות מחודשיים, מסוף אוקטובר
1 955 ועד ראשית דצמבר, הוסכם בין בן-גוריון ומשה דיין לנצל את פעולות ההגמול לא ככלי שנועד להרגיע את הגבולות, אלא ההיפך, ככלי שנועד מראש להסלמה וכמחולל מלחמה כוללת.
משנודע דבר העסקה ברבים, שלל גם בן-גוריון את ההצעה שישראל תצא מיוזמתה למלחמת מנע. הסתייגותו מהתקפה יזומה בהיקף מלא נבעה בעיקר מהחשש להסתבכות בינלאומית, אך כמו משה דיין, ביקש אף הוא באותו שלב הזדמנות להכות במצרים מכה ניצחת. פעולות ההגמול הגדולות בכונתילה, בסבחה ובכנרת בסתיו 1955 נועדו לחמם ולגרות את מצרים ואת נאצר למעשי איבה בהקף גדול, אשר יאפשרו לישראל להכות מבלי שתואשם במעשה תוקפנות מובהק.
ביסוד התפיסה של פעולות הגמול עמדה הכרתו של דוד בן-גוריון ושל חבריו להנהגה כי המדינה  היהודית הוקמה כדי להחזיר ליהודים את הזכות ואת היכולת – שנמנעו מהם כאלפיים שנה והנתונות לכל מדינה ולכל עם נורמאלי – להגן על עצמם בכוחות עצמם. הנהגת המדינה הכירה בכך שלישראל נכון מאבק ממושך וארוך שביסודו אי הנכונות המושרשת של מנהיגי ערב ועמי ערב להשלים עם זכותו המולדת של העם היהודי למדינה עצמאית במולדתו ההיסטורית. משה דיין, רמטכ"ל צה"ל דאז, היטיב להגדיר את פעולות הגמול של אז בהרצאתו "פעולות הגמול כאמצעי להבטחת השלום" ביולי 1955: "משמעות פעולת הגמול היא כי ישראל רואה בהסתננות כפעולת איבה בלתי נסבלת והיא מורה את כוחותיה לעבור את הגבול ולפגוע בארץ הערבים. הפגיעה אינה פעולת נקם. זו פעולת עונש והתראה".
תוכן עניינים: מבוא: 1
פרק 1: תקופת העשור השקט. 4
1 .1 תחנת הדלק בג'נין- פעולת הגמול משולשת. 4
1 .2  ליל הבארות בקלקיליה. 8
1 .3 הפעולה בסמוע. 10 פרק 2: גיבורים ראשיים ועמדותיהם השונות. 13
2 .1  דוד בן גוריון 13
2 .2 לוי אשכול. 14
2 .3  יצחק רבין 15
פרק 3:  הסיבות לפריצת המלחמה בסוף שנות ה-60. 18
סיכום: 21
רשימת מקורות: 23
נספחים: 24