אחד הכללים החשובים והבסיסיים ביותר בדיני הראיות הוא הכלל הפוסל עדות שמיעה. משמעות הכלל היא שלא ניתן לקבל ראיה אלא באמצעות עד שמעיד על הדברים בבית-המשפט. התכלית העומדת מאחורי הכלל היא שרק כאשר השופט רואה במו עיניו את העד, הוא יכול להתרשם מהמהימנות או מחוסר המהימנות שלו ולברר באמצעות כך את האמת.
אחת הנגזרות של הכלל הפוסל עדות שמיעה היא הכלל לפיו פסק-דין (להלן פ"ד) שניתן במשפט אחד לא יכול לשמש כראיה במשפט אחר. כפי שנקבע בפרשת דמיאניוק "קביעותיו העובדתיות של שופט במשפט פלילי המבוססות על דברי העדים שראה ושמע הן בכל משפט אחר בגדר עדות שמיעה,  ומסקנות השופט בעניין העדויות הן עדות סברה, שאיננה ניתנת להוכחה על-ידי הגשת פסק הדין בלבד". עם זאת, ישנם חריגים לכלל זה, כגון השתק פלוגתא או עבירת משחקים מסוכנים או קביעת ממצאים רפואיים המצויינת בס' 6 לחוק הפלת"ד. חריג בולט נוסף לו אייחד רשימה זו הינו סימן ז' לפקודת הראיות (להלן פק"ר) העוסק בפ"ד פלילי כראיה במשפט אזרחי. המחוקק התיר בנסיבות מסוימות, אותן אפרט בהמשך, להגיש פ"ד שניתן בהליך אחד כדרך להוכחת הממצאים העובדתיים הקבועים בו והמסקנות המשפטיות אליהן הגיע השופט בהליך אחר.
ברשימה זו אסקור את המצב המשפטי שהיה נהוג בישראל טרם התיקון לפק"ר, ולאחר מכן אפרט את עיקרי ההסדר הקיים כיום, תחולתו ותנאיו. לבסוף, אבצע השוואה קצרה של ההסדר שנבחר ע"י המחוקק הישראלי לעומת ההסדר שנקבע ע"י המחוקק האנגלי, ומידת התאמת ההסדר שנבחר לימינו. העבודה לא כוללת רשימה ביבליוגרפית