מבוא:
"הייתי תלמידה בכיתות גבוהות כשקיבלתי את ההתקף הראשון. בתחילה הכל נראה קל כל-כך. התרוצצתי כמו סנאי מטורף, מבעבעת תכניות והתלהבות, שקועה בספורט, ערה כל הלילה, לילה אחרי לילה, מבלה עם חברים, קוראת כל דבר אפשרי, ממלאה ספרי-כתיבה בשירים וחלקי הצגות, ועורכת תכניות נרחבות וכלל לא ריאליות לעתידי. העולם היה מלא הנאה והבטחה. הרגשתי נפלא.
לא רק נפלא, הרגשתי ממש נפלא. חשתי שאני יכולה לעשות הכל, שום דבר לא היה קשה מידי. מוחי היה צלול, ממוקד בצורה מפליאה, ויכולתי לעשות זינוקים מתמטיים אינטואטיבים שעד כה נעלמו ממני לחלוטין.
למעשה הם עדיין נעלמים ממני. אולם בזמנו, לא רק שהכול נראה הגיוני מאוד, אלא שהכול התאים למין קשרים קוסמיים נפלאים. תחושת הקסם שלי עם חוקי הטבע גרמו לי לפזז ומצאתי את עצמי אוחזת בחברי כדי לספר להם עד כמה הכול נפלא. הם כלל לא היו מהופנטים מהתובנות שלי על היופי והמארג של העולם, למרות שהתרשמו מאוד מהעייפות שגרמתי להם בהתרוצצות הנלהבת שלי: את מדברת יותר מידי מהר, קיי.
יותר לאט, קיי. את מעייפת אותי. יותר לאט, קיי. וכאשר לא ממש באו ואמרו לי את זה יכולתי לראות זאת בעיניהם: למען השם קיי, יותר לאט." (הילגארד, אטקינסון 1973.) זהו תיאור של התקף מאני מתוך חוויה אישית של קיי ג'יימיסון, אישה שלקתה במאניה-דפרסיה.
– את ההפרעה זו אנו נסקור בעבודה תוך התייחסות לגורמים שלה, דרכי הטיפול, סימפטומים ועוד.