החוק הפטריוטי בארצות הברית וזכות האדם לפרטיות

סוג העבודה
מקצוע
מילות מפתח , , , , , , ,
שנת הגשה 2008
מספר מילים 10399
מספר מקורות 24

תקציר העבודה

"החוק הפטריוטי" בארצות הברית וזכות האדם לפרטיות עבודה סמינריונית ינואר 2008
תוכן העניינים
מבוא
התקפת הטרור ב
1 1/9/2001
מהו טרור הטרור והאינטרנט הטרור האסלאמי כהתנגשות בין תרבויות החוק הפטריוטי ההתנגשות בין "החוק הפטריוטי" וזכות האדם לפרטיות סיכום ביבליוגרפיה מבוא
בחוקה האמריקאית אין מוזכרת במפורש הזכות לפרטיות, אולם ניתן למצוא התייחסות לנושא הפרטיות בשני תיקונים מתוך מגילת הזכויות (Bill of Rights) משנת 1791 :
נהוג להתייחס אל זכות זאת כאל זכות טבעית המובנת מאליה כמוזכר בתיקון (Amendment ) התשיעי לחוקה:
"פירוטן של זכויות מסוימות בחוקה, אין לפרשו כאילו הוא שולל או גורע מזכויות אחרות,השמורות בידי בני-אדם ." תימוכין נוספים בנושא הזכות לפרטיות ניתן למצוא בתיקון הרביעי לחוקה:
"לא תופר זכותם של בני אדם לביטחון לגופם, ביתם, תעודותיהם וחפציהם מפני חיפושים ותפיסות בלתי סבירים ולא יוצאו צו חיפוש וצו תפיסה אלא על יסוד עילה סבירה מחוזקת בשבועה או בהן צדק, ועם תיאור מפורט של המקום שיש לערוך בו חיפוש ושל האנשים או החפצים שיש לתפסם." חוקי הזרים וההסתה (Alien and Sedition Acts) משנת 1798 נתנו לממשל את הסמכות לאסור כל אזרח שלפי הגדרת הרשות המוסמכת פעל בניגוד לטובת הכלל. מדובר בחוק פדראלי אנטי דמוקרטי הפוגע בזכויות האזרח לחופש פעולה, חופש דיבור, חופש מחשבה. הנשיא אדאמס עשה שימוש רחב בחוק ההסתה ושופטים פדראליים רבים השתמשו בו גם כן כדי להשתיק את מתנגדיו של אדאמס. ג'פרסון ותומכיו הוקעו חוקים אלה כמערערים תחת יסודות השיטה הדמוקרטית האמריקנית וכבסיס לעריצות פדרליסטית. הם טענו שהפדרליסטים בדו משבר דמיוני בכדי לחוקק חוק זה.
בשנת 1918 שונה החוק והוכלל בו תיקון לחוק הריגול מ 1917. לאחר מלחמת העולם הראשונה, שופטי בית המשפט העליון של ארה"ב, הולמס וברנדייס הובילו קו של הגנה עיקשת יותר על חירויות האדם, אם כי לא תמיד זכו לתמיכת חבריהם לכס. השופט הולמס אמר כי חופש הדיבור אינה מקנה את הזכות לצעוק "אש!" בתיאטרון צפוף. אולם בפסק דין חשוב אחר בשנת 1919 קבעו הולמס וברנדייס, כנגד דעת הרוב, כי יש לצמצם כל איסור על חופש הביטוי למצב של "סכנה ברורה ומיידית". (clear and present danger) קריטריון זה של הגבלת חופש הביטוי מבדיל גם בין הגבלות המותרות בזמן שלום ובין הגבלות המותרות בזמן מלחמה. קריטריון זה שימש רבות להבחנה בין הגבלות שמותר לממשל להטיל לבין הגבלות שאינן חוקתיות. אולם קריטריון זה שונה להבחנה האם הדיבור עלול להביא ל"פעולה בלתי חוקית בלתי נמנעת" (imminent lawless action) בפסק הדין בעניין Brandenburg v. Ohio.
דוגמא מאוחרת יותר להפרה בוטה של זכויות אזרח ואדם היא כליאת היפנים בארצות הברית (Internment) המתייחסת לכליאתם של בין 112,000 ל-120,000 אנשים ממוצא יפני במחנות במהלך מלחמת העולם השנייה. חירותם של אזרחי ותושבי ארצות-הברית ממוצא יפני נפגעה, כבודם נרמס, פרנסתם נגזלה. (גרוס, 2002) הכליאה נעשתה בנימוק שהיפנים המתגוררים בארצות הברית עלולים להיות גיס חמישי ולסייע למדינת מוצאם, שלאחר התקיפה בפרל הארבור הפכה לאויבת ראשונה במעלה של האמריקנים. הכליאה היא דוגמא להפרה גורפת של זכויות אדם כגון הזכות לחופש תנועה והזכות להליך משפטי, בעת מלחמה, על ידי מדינה דמוקרטית. אנשי ממשל וצבא חשדו בנאמנותם של היפנים בחוף המערבי וראו בהם סיכון ביטחוני. (גוטפלד,2006) דייוויד לואמן, מחבר ספר בנושא ובעברו איש שירותי הביטחון האמריקניים, טען כי תוצאות פרויקט MAGIC לפענוח הצופן של משרד החוץ היפני מעידות שבידי מנהיגי יפן מידע שהושג מרשת ריגול רחבה בארצות הברית. היסטוריונים המסתמכים על לואמן טוענים כי חלק מהתשדורות שפוענחו ציינו במפורש כי המידע הושג על ידי מרגלים אמריקאים-יפנים. ב-
5 בינואר 1942
הצהיר משרד המלחמה היפני כי "אף לא ספינה אחת הפליגה מנמלי האוקיינוס השקט מבלי שתותקף לאחר מכן". על פי החשד, התקפות אלו התאפשרו הודות לריגול. בנוסף לריגול, עלה החשש שבמקרה של פלישה יפנית לארצות הברית יבוצעו מעשי חבלה במתקנים צבאיים ואזרחיים. הועלו חששות לגבי ביטחון מערכת המים של קליפורניה וחרדה מהצתות. כהוכחה למסוכנות של אזרחי ארצות הברית ממוצא יפני, מביאים היסטוריונים רוויזיוניסטים את הטענה שכ-20,000 אמריקאים-יפנים ששהו ביפן בפרוץ המלחמה הצטרפו למאמץ המלחמתי היפני ומאות התגייסו לצבא היפני. הם אף מזכירים את טויומו קוויקטה, אזרח אמריקאי ששירת כמתרגם וכשומר שבויים והשתתף בעינויים של חיילים אמריקאים ובהריגתו של לפחות אחד. בנוסף, יפנים רבים, בהם גם כאלו שנולדו בארצות הברית, חונכו ביפן או קיבלו חינוך יפני. מערכת החינוך היפנית הדגישה את הנאמנות לקיסר היפני, וחינוך זה הגביר את החשש בדבר נאמנותם של היפנים. ייתכן גם כי שיתוף הפעולה של האוכלוסייה הגרמנית בחבל הסודטים עם היטלר, רק שנתיים קודם, תרם אף הוא לחשש מגיס חמישי.
עם זאת, מתנגדי מעצר היפנים טענו כי החשדות לא היו מבוססים וכי אין מקרים ידועים של ריגול על ידי אמריקאים ממוצא יפני, ואף לא אזרח אמריקאי אחד ממוצא יפני הואשם בריגול לטובת יפן במהלך מלחמת העולם השנייה. אף שאנשי סגל יפנים עשו ניסיונות לגייס מרגלים מקרב האוכלוסייה, הם לא בהכרח הצליחו. לגבי הטענות על שימוש של היפנים במידע של מרגלים נטען שחלק ניכר מהמידע עליו דיבר לואמן היה זמין בגלוי, בין השאר בעיתונות. לוטנט-קומנדר קנט רינגל, קצין מודיעין בצי שתפקידו היה להעריך את נאמנות האוכלוסייה האמריקאית-יפנית, העריך ב-1941
שיותר מ-90% מבני הדור שני ומעל ל-75% מבני הדור הראשון של המהגרים נאמנים לחלוטין לארצות הברית. בדוח שהוכן בהוראתו של רוזוולט נכתב כי "אין 'בעיה יפנית' בחוף… הקומוניסטים והחברים בבריגאדות מסוכנים לאין ערוך מהיפנים".  הצורך בהפעלת אמצעים קשים יותר כנגד היפנים מאשר כלפי אזרחים ממוצא גרמני או איטלקי גם הוא לא מבוסס. רק 6,056 מתוך 16,811 הזרים שנעצרו מסיבות ביטחוניות בידי ה-FBI בין ה-7 בדצמבר ל-30 ביוני 1945 היו לא אירופאים. מספר פסקי דין בעניין זה הגיעו לבית המשפט העליון: פסק דין יאושי נגד ארצות הברית, פסק דין היראבאיאשי נגד ארצות הברית ופסק דין במעמד צד אחד אנדו, וכן פסק דין קורמאטסו נגד ארצות הברית. בכל פסקי הדין אישר בית המשפט את הכליאה.
כיום העקירה היא מושא לביקורת היסטורית ומגונה כגזענית באופייה. היא נחשבת לתמרור אזהרה לפגיעה בזכויות אדם שעלולה להתרחש בנסיבות קשות מבחינה ביטחונית. כך לדוגמא, רובינשטיין (תשס"ג) מתייחס אל תקופה זאת כתקופה שבדיעבד נתפסת כ"אפלה" בתולדות ארה"ב. עם זאת, יש המגינים על העקירה ורואים אותה כהכרח בזמן מלחמה טוטאלית. גיס חמישי הינו איום משמעותי, למרות שנראה כי היפנים לא היוו גיס שכזה.שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית לשעבר, תום קלארק, שייצג את משרד המשפטים האמריקאי בעקירה כתב:
"הלקח מכך הוא כי החוקה והחוקים אינם מספיקים כשלעצמם… למרות נוסחה הלא משתמע לשני פנים של החוקה המבהיר כי אין לשלול את הביאס קורפוס ועל אף התיקון החמישי לחוקה האומר כי לא יפגעו חייו, חירותו או רכושו של אדם ללא הליך משפטי, הגנות אלו הוסרו בפעולה הצבאית בצו נשיאותי 9066…"ההחלטה בפסק דין קורמאטסו נגד ארצות הברית, אשר נתקבלה ב-18 באוקטובר 1944, התהפכה רק ב-10 בנובמבר 1983
לאחר שקורמאטסו הגיש לבית המשפט בקשה לצו קוראם נוביס. במסגרת הצו קבע שופט בית המשפט המחוזי הפדראלי של המחוז הצפוני של קליפורניה כי ההחלטה בעניין קורמאטסו בטלה משום שבאותו מקרה הוגש לבית המשפט מידע שקרי על ידי הממשלה. מאחר וצו זה דן רק בבקשה האישית של קורמאטסו, הכלל שנקבע בשנת 1944
עדיין עומד בתוקפו, ומאפשר לממשלת ארצות הברית לכלוא כל קבוצת אזרחים ממוצא מסוים בזמן מלחמה. לאור זאת ישנם מומחים למשפט הטוענים כי פסיקות אלו הופכות להיות רלוונטיות אף בזמן המלחמה בטרור. הפיכת הפסיקות נראית כמבשרת את צו זכויות האזרח של 1988 שבו הכיר רשמית הקונגרס בעוול שנעשה ליפנים. סקרים שנערכו לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר הראו כי לפחות שליש מהציבור מוכן לעקור ערבים אמריקאים כפי שנעשה ליפנים. בשנת 2004 קורמאטסו הגיש חוות דעת כידיד בית המשפט במקרה ראסול נגד בוש בו נדונו שאלת חוקיות מעצר של אסירים בגוואנטאנמו, בו הוא התנגד למאסר בלא משפט.
עבודה זאת עוסקת בהתנגשות בין "החוק הפטריוטי" וזכות האדם לפרטיות. העבודה סוקרת את הרקע לחקיקת החוק, את משמעותו בהקשר לפרטיות ואת הדעות השונות ביחס ל"מינון הנכון" של הפרת זכויות האדם במסגרת הלחימה בטרור.