תוכן עניינים
תוכן עניינים. 2
תקציר. 3
מה זאת אהבה?. 4
כמה תיאוריות כלליות על התאהבות. 6
שתי נקודות מבט פסיכואנליטיות: פרויד, יונג. 8
איך אנחנו בוחרות במי להתאהב?. 11
השפעות חיצוניות. 13
השפעות שאינן מודעות. 14
התיאוריה האבולוציונית והביולוגית. 18
התאהבות והתפתחות פסיכולוגית. 20 תהליך האינדיבידואציה הנשי והשלכותיו על תהליך ההתאהבות. 21
סיכום. 24
הפניות.
5 הוספה- אינדקס ורשימות- תוכן עניינים- מהודר תקציר מהות האהבה והקשר העסיקה ומעסיקה פילוסופים, אנשי דת, חוקרים במדעי החברה, הרוח ומדעי החיים, משוררים, סופרים והוגי דעות רבים אחרים.
ה"קסם" המיוחס לתופעת האהבה וההתאהבות נחשב, עדיין, כמקור בלתי נדלה למחקר ושאילת שאלות.
בעבודה זו, בחרתי להתמקד בפרק הראשון (והמסתורי מכולם) בזוגיות ואהבה – פרק ההתאהבות. ביסוד העבודה עומד הניסיון להבין כיצד מתרחשת התאהבות, או במילים אחרות, איך קורה שאישה אחת "נופלת בקסמו" של גבר זה (או להפך) ולא בקסמו של גבר אחר. עבודה זו מתמקדת בשלוש סוגיות מרכזיות:
1.       מה זאת אהבה? כיצד מסבירות פרספקטיבות שונות את תהליך ההתאהבות?
2.       כיצד אנו בוחרות במי להתאהב?
3.       מה הקשר בין התפתחות (פסיכולוגית) אישית ובין התאהבות?
בתחילה פניתי אל הסוציולוגים והפילוסופים (כדוגמת אריך פרום ופרנצ'סקו אלברוני) על מנת לשפוך אור על השאלה הראשונה – מה זאת אהבה? לאחר מכן, על מנת לצמצם את הספקטרום הנרחב כל כך, בחרתי להתמקד בשני תחומים, ובעצם בשלוש תיאוריות: התיאוריה האבולוציונית – ביולוגית, תיאורית ההתפתחות המינית של פרויד, והתיאוריה של יונג.
מה זאת אהבה?
"אהבה היא מארג של פרדוקסים, והיא מתרחשת במיגוון אינסופי של צורות וגוונים עד שניתן לומר כמעט כל דבר העולה בדעתכם על אודותיה, ומן הסתם זה יהיה נכון".
                                                                    פינק, "אהבה רומנטית ויופי אישי", 1891
רובנו רואים ברגשות בכלל, ובאהבה רומנטית בפרט, תופעה אוניברסלית וביולוגית (אילוז, 2002). מה זו בעצם אהבה? האם היא אמנות? האם היא תחושה נעימה, שחווייתה היא עניין של מקרה? משהו ש"נקלעים אליו" אם יש לנו מזל? רוב בני האדם בימינו מאמינים בהנחה האחרונה (פרום, 2001).
בני אדם רעבים לאהבה. אנחנו צופים באין ספור סרטים על אהבות שמחות ועצובות, מקשיבים למאות שירים על אהבה, קוראים עליה ועורגים לה. בני אדם זקוקים לאהבה, בין השאר משום שחווית הנפרדות (sparateness) מעוררת חרדה. הצורך העמוק ביותר של האדם, אם כן, הוא הצורך להתגבר על נפרדותו, לצאת מכלא בדידותו. האדם, בכל הדורות והתרבויות, ניצב בפני פתרון השאלה: איך להתגבר על הנפרדות, איך להגיע לאיחוד, איך לחרוג מחייו כפרט ולמצוא את עצמו במצב של אחדות (פרום, 2001).  עמדתם של הסוציולוגים, לדוגמא, בנושא אהבה ורגשות מתייחסת לבסיס הביולוגי של הרגשות, אך עבורם רגשות הם אוניברסליים כשם ששפה היא אוניברסלית: המרכיב האוניברסלי הוא  היכולת לדבר (או להרגיש). בדיוק כמו מציאות מוחשית ואמפירית, השפה, וכמוה הרגשות, עוטה צורות ייחודיות ומגוונות. הסוציולוגית אינה רואה ברגשות דבר המעוצב על ידי תפיסות תרבותיות, נורמות חברתיות, ואידיאולוגיות מגדריות. לא זו בלבד שהתרבות מדריכה אותנו לגבי מה שנתפס כפגיעה, היא גם מכריעה אילו מקרים יגרמו לאילו רגשות, וכיצד נחווה ונפרש רגשות אלה באופן סובייקטיבי (אילוז, 2002).
אנחנו חיים בתרבות המעוררת בנו ציפייה להתאהב ומחדירה בתוכנו ציפיות גדולות מאוד מאהבה רומנטית. בחברה המערבית מכתיב האידיאל הרומנטי שגבר ואישה (ולא שני אנשים מאותו המין) ייפגשו, יתאהבו, יתחתנו ויחיו באושר ועושר עד סוף ימיהם. כאשר גבר ואישה נפגשים, לשניהם יש אותן ציפיות ביחס לדרך התפתחות הקשר הרומנטי ביניהם. ביטויים כמו "אהבה ממבט ראשון", "זוג משמיים", "חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה", מוכרים לכולנו ומעוררים ברבים ציפיות גבוהות מאהבה רומנטית (מלאך-פיינס, 2002). אנחנו מפתחים את המודל הרומנטי המופנם שלנו בשלב מוקדם מאוד של חיינו. הוא נבנה על בסיס התנסויות רגשיות רבות עוצמה שאותן אנו חווים בשנות החיים הראשונות, לרוב עם ההורים. אלה משפיעות על המודל שיתפתח בהתאם לשתי סוגיות מרכזיות: הדרך שבה ביטאו או לא ביטאו אהבה כלפינו; הדרך שבה ביטאו או לא ביטאו אהבה זה כלפי זו.
מרבית אנשי תרבות המערב לא רק יודעים מהי אהבה רומנטית בתיאוריה, אלא גם חוו אותה בפועל על בשרם בתקופה זו או אחרת בחייהם. יש המאמינים כי באמצעות אהבה רומנטית אפשר להשיב על משמעות הקיום האנושי, לחגוג את חופש הבחירה והזכות לחיפוש אחר האושר, ולספק את הבסיס הטוב ביותר לנישואין. האהבה הבשלה היא איחוד המותנה בשימור שלמותו של האדם, שימור האינדיבידואליות שלו. האהבה היא כוח פעיל באדם; כוח המפיל את המחיצות המפרידות בין אדם לאהוב שלו, המאחד אותו עם אחרים; האהבה עוזרת לו להתגבר על תחושת הבדידות והנפרדות, אבל גם מאפשרת לו להיות הוא עצמו, לשמור על שלמותו. הפרדוקס באהבה הוא ששתי נפשות נעשות לאחת ובכל זאת נותרות שתיים (פרום, 2001).
יש החושבים שאנחנו מתאהבים כתוצאה מתכונה כלשהי, בלתי ניתנת לתיאור, של מושא האהבה, תכונה שהיא מסתורית כפי שהיא רבת עוצמה. בעקבות תפיסה רחבה זו, רוב הספרות במערב מציגה את האהבה כרגש חזק ומסוכן עד כדי כך שביכולתו להוביל למותו של לפחות אחד מבני הזוג (שם).
מושג האהבה, כפי שנתפס בעיננו בתקופה המודרנית, לא תמיד היה כזה. בתקופה הויקטוריאנית למשל, כמו גם בתרבויות מסורתיות אחרות, לא הייתה האהבה על פי רוב חוויה אישית ספונטנית העשויה להוביל לנישואים. להפך, הנישואים היו התחייבות חוזית, שנעשתה בין שתי המשפחות או בעזרת שדכן, או בלי עזרתם של מתווכים כאלה. הם הוסדרו על בסיס של תנאים חברתיים, והאהבה הייתה אמורה להתפתח לאחר שנקבעו הנישואים. בדורות האחרונים נעשה רעיון האהבה הרומנטית בעולם המערבי נחלת הכל כמעט (פרום, 2001). לדעת פרום (שם), האהבה היא אמנות. כלומר יש ללמוד אותה ולהתאמן בה כבכל אמנות אחרת. הנחתם הבסיסית של בני האדם כי האהבה הנה משהו ש"נקלעים" לתוכה או "נופלים" ברשתה היא מוטעית, ובסופו של דבר מזיקה לאלה המבקשים למצוא אהבה. אחת הטעויות המובילות להנחה שאין מה ללמוד באהבה, מקורה בבלבול בין החוויה הראשונית של ה"התאהבות", לבין המצב המתמיד של "להיות מאוהב". אם שני בני אדם זרים זה לזה מניחים פתאום למחיצה שביניהם ליפול ולהרגיש קרובים, להרגיש שהם אחד, הם מפרשים את עוצמת ההקסמות כהוכחה לעוצמת אהבתם.
פרום מוסיף ומדגיש כי האהבה היא פעילות, לא תוצא סביל. הוא מתאר את אופייה הפעיל של האהבה באומרו כי היא בראש ובראשונה נתינה, ולא קבלה. היכולת לאהוב כמעשה של נתינה תלויה בהתפתחות אופיו של האדם. תנאי מוקדם לכך הוא קיומה המכריע של נטייה אל החיובי והבונה. נטייה המאפשרת לאדם להתגבר על תלותו, על תחושתו הנרקיסיסטית שהוא כל יכול ועוד. כאשר התכונות האלה חסרות, הוא חושש לתת את עצמו – כלומר לאהוב.
מלבד יסוד הנתינה, אופייה הפעיל של האהבה ניכר בעובדה שתמיד היא כוללת בתוכה יסודות בסיסיים מסוימים המשותפים לכל צורות האהבה, והם:
דאגה, אחריות, מתן כבוד וידיעה: אהבה היא דאגה פעילה לחייו ולצמיחתו של מי שאנו אוהבים; טיפול ודאגה מורים על היבט אחד של האהבה; על אחריות. האחריות יכולה בקלות להידרדר לשליטה ולרכושנות, אלמלא המרכיב השלישי של האהבה, הכבוד.
דאגה, אחריות, כבוד וידיעה תלויים אלה באלה ביחסי גומלין. הם תסמונת של גישות שאנו מוצאים באדם הבוגר. האהבה אינה בראש ובראשונה זיקה לאדם מיוחד; היא עמדה, היא נטייה של האופי הקובע את יחסו של האדם אל העולם כולו, ולא אל "מושא" אהבה אחד (פרום, 2001).
כמה תיאוריות כלליות על התאהבות מהו תהליך ההתאהבות? מחקרים אחדים בתחום הפסיכו ביולוגיה גורסים כי אהבה רומנטית הנה תולדה של הפרשה כימית זמנית, שבדרך כלל נמשכת ארבע שנים, והתמעטות הכימיקלים גורמת לקץ האהבה (רזיאל-ז'קונט,
1 996). במובנים מסוימים לוקה החלוקה הזו בפשטנות יתרה והיא אינה מצליחה להסביר את מגוון התופעות הרומנטיות הקשורות לאהבה- מדוע יש אנשים שמתאהבים ללא שום תחושת התעלות ואושר, אלא להפך- חשים בשלב ההתקשרות מצוקה, אמביוולנטיות, חשק לברוח ואפילו שמץ דיכאון וחרדה? למה אצל אנשים רבים ההתרגשות הרומנטית נגמרת דרך קבע אחרי ימים אחדים, שבועות או חודשים? ועוד כהנה וכהנה שאלות. בנוסף, התיזה המתייחסת לאהבה הרומנטית במונחים של ארבע שנים רחוקה מלהתמודד עם אהבות אובססיביות שנמשכות בעצמות שיא במשך שנים רבות, ואינה נוגעת כלל באהבות שנולדו מתוך ידידות, ללא שום קדחת, והתבססו והתגבשו לקשר מלאת תשוקה ועוצמה שאינן נחלשות לאורך השנים.
גישות מחקריות פסיכולוגיות מסוימות (התנהגותית, קוגניטיבית ופסיכולוגיה חברתית), התמקדו במשיכה בין אישית (interpersonal attraction) בעיקר משום שזהו מושג הנגיש יחסית למחקר האמפירי. משיכה בין אישית הוגדרה כנטייה להעריך אדם אחר באופן חיובי (Berscheid & Walster, 1978 אצל זלץ, 2003) ומתרחשת בשלושה מישורים- קוגניטיבי, אפקטיבי והתנהגותי. המישור הקוגניטיבי מתייחס למחשבות על אדם אחר, החלק האפקטיבי לתחושות כלפיו וההתנהגותי להתנהגות הנצפית. בנוסף התמקד המחקר הפסיכולוגי באיתור גורמים המשפיעים על משיכה בין אישית. נמצא כי ההופעה החיצונית היא משתנה כבד משקל, במיוחד בשלבים הראשונים של קשר אינטימי (זלץ, 2003). שני משתנים נוספים שזוכים למקום נכבד בספרות הם מוכרות ודמיון. ככל שאדם נחשף יותר לאדם אחר כך גוברים הסיכויים שזה ימצא חן בעיניו. כמו כן נמצא שאנו נוטים להימשך לאלה הדומים לנו בממדים שונים. תיאוריות פסיכולוגיות אחרות מבוססות על ההנחה שקשרים רומנטיים מתרחשים בשלבים מסוימים המתרחשים בסדר מסוים. התאהבות מתוארת כסדרת שלבים הנבדלים באיכותם זה מזה. קיימות תיאוריות המניחות כי הוא בן שניים שלושה או ארבעה שלבים (מלאך-פיינס, 2001). המשותף לכל התיאוריות הללו הוא שבבסיסם תמיד קיימת ההנחה על אודות קיומו של הבדל איכותי בין השלבים השונים.
על פי אחת מהתיאוריות הדו שלביות, כרוכה ההתאהבות בתהליך סינון כפול: בשלב הראשון אנחנו מסננים את מי שנתפסים בעיננו כ"לא מתאימים". איננו מתייחסים לאנשים אלה כמועמדים לקשר רומנטי, ומייד לאחר שפגשנו אותם אנחנו שוכחים אותם כליל. כשמישהו אינו מתאים לקריטריונים שלנו אנחנו פשוט "לא רואים" אותו. וכך ה"לא מתאים" הופך ל"בלתי נראה". בשלב השני אנחנו בוררים בין מי שעברו את הסינון הראשוני את מי שנראה לנו כמועמד המתאים ביותר. תיאוריה שלבים נוספת הוצעה על ידי סוציולוג איטלקי, פרנצ'סקו אלברוני, בספרו "התאהבות" (Alberoni, 1983 אצל מלאך-פיינס, 2001). לפי אלברוני, שני השלבים המשמעותיים בהתפתחותו של קשר רומנטי הם פשוט "התאהבות" ו"אהבה". התאהבות דומה להמראה וטיסה  מעל העננים. אהבה היא כמו נחיתה ועמידה יציבה על הקרקע. התאהבות דומה לפרח, אהבה- לפרי. הפרי מתפתח מהפרח, אך אלה שני דברים שונים. כאשר יש פרי כבר אין פרח, אך פרי אינו יכול להתפתח בלי שהיה קודם לכן פרח. ואין כל טעם לשאול מה טוב יותר, הפרי או הפרח, כשם שאין טעם לשאול מה טוב יותר או חשוב יותר, התאהבות או אהבה, שכן האחד אינו יכול להתקיים ללא האחר והחיים מורכבים משניהם.
תיאוריית שלושת הגורמים לאהבה מדברת על שלושת אלה כנחוצים להתאהבות: 1. רקע תרבותי הבונה ציפיות להתאהב; 2. אדם מתאים (מבחינת נתונים כגון הופעה, גיל, רקע ועמדות); 3. עוררות המקבלת תווית של אהבה.
עם כל זאת, החלוקה הדו שלבית של ה"אהבה" מקובלת כמעט על כל חוקרי האהבה, המבחינים בין אהבת אמת להתאהבות. כאן נפגשות התיאוריות הביולוגיות והפסיכולוגיות: חווית ההתאהבות איננה בהכרח אהבת אמת לאדם אחד על כל ממדיו. ההתאהבות (או השלב הראשון) בד"כ היא משיכה עזה שמלווה בריגושים גדולים, ויכולה להסתיים בתוך זמן קצר או להתפתח לאהבה גדולה וממושכת שתאריך ימים. התאהבות היא "טריפ" דמיוני שאיננו בנוי על אישיותו האמיתית של האהוב, אלא על מרכיבים אחדים באישיותו או בהופעתו; אהבה מבוססת על משיכה אמיתית ועל אישיותו השלמה של האהוב, שמספקת את הצרכים החשובים שלנו. המבחן האמיתי בו אפשר להבחין בין מאוהבות לאהבה הוא מבחן הקרבה לאורך זמן. התאהבות נמשכת זמן קצר ומתפוגגת, אהבה יכולה להימשך עד אין סוף.
שתי נקודות מבט פסיכואנליטיות: פרויד, יונג הנרטיב של הספרות הקלינית מאיר את שלב ההתאהבות באור אחר. התיאוריות הקליניות מדברות על כוחות בלתי מודעים, צרכים בלתי מסופקים ופצעי ילדות. לטענתו של הנדריקס (הנדריקס, 1988 אצל זלץ, 2003), אנשים מחפשים בצורה כפייתית בני זוג בעלי תכונות הדומות לתכונותיהם של האנשים שגידלו אותם. באופן לא מודע אנו מנסים ללא הרף לברוא מחדש את נסיבות העבר על מנת לרפא את פצעי ילדותנו. רעיון זה מלווה גם את התיאוריות הפסיכואנליטיות מראשיתן. הכתיבה הפסיכואנליטית על האהבה מתמקדת בכך שההתאהבות, במציאות, אינה מושפעת רק מהמציאות אלא בעיקר ממנגנונים פנימיים בלתי מודעים, השלכות והפנמות. גישה אחת אומרת כי אהבה מוזנת משילוב של משיכה וחרדת נטישה (רזיאל-ז'קונט, 1996). על פי הנוסחה הפסיכולוגית הזאת, ככל שתגדל חרדת הנטישה של האוהב כך תגדל המשיכה ותתעצם האהבה, וככל שחרדת הנטישה תקטן כן יקטן להט האהבה. על פי גישה זו הכימיה של האהבה נשמרת באמצעות החרדה.
חווית ההתאהבות נתפסת ע"י רוב המחברים הפסיכואנליטיים כמצב זמני, כאשר המשימה העומדת בפני כל זוג היא המעבר מהשלב הרומנטי לשלב מציאותי יותר של יחסי אהבה (וינברג, 1997 אצל זלץ, 2003). האהבה הבוגרת, הבשלה, נתפסת כמצב שונה- רגוע ורציונלי יותר, בו כל אחד מבני הזוג מוותר על החלום הרומנטי ועל התקווה שהשני ימלא את צרכיו הינקותיים באופן טוטאלי.
האידיאליזציה, אשליית האינטימיות ותחושת האיחוד הרומנטי המציפים את בני הזוג בפרק ההתאהבות פוחתים ומתפתחת נכונות לחשיפת העולם הפנימי בפני האחר והכרה בעולמו הפנימי השונה.
לעיתים נוצר הרושם שתפיסות פסיכואנליטיות מאירות את חווית ההתאהבות באור שלילי ומדברים על "חגיגה" של הגנות פרימיטיביות מכל הצורות והמינים. יש המדברים על אידיאליזציה של האובייקט הנאהב שנובעות מהשלכה מסיבית של ה"אני האידיאלי" על האחר, או על צורה של "פסיכוזה זמנית" או מצב של "התמכרות" (Josselson, 1992 אצל זלץ, 2003). תאורטיקנים של יחסי אובייקט רואים בתקופת ההתאהבות רגרסיה לשלבי התפתחות מוקדמים בהם האבחנה בין העצמי לבין האובייקט איננה ברורה וקיימת "הזדהות פרימיטיבית" עם האחר (וינברג, 1997 אצל זלץ,
2 003). פרויד פרויד היה החלוץ שתיאר את נקודת המבט של התיאוריה הפסיכואנליטית ביחס לשורשים הלא מודעים של אהבה רומנטית ותרומתו להבנת הכוחות הללו המשפיעים על התאהבות חשובה ביותר. תאורטיקנים וחוקרים רבים הרחיבו ופירטו את מושגיו הראשוניים של פרויד, והמשיכו ופיתחו את התיאוריות שלהם ביחס לשורשיה של אהבה רומנטית (מלאך-פיינס, 2002).
בכתיבתו על אהבה רומנטית, מבחין פרויד בין שני סוגים של אהבה רומנטית: אהבה עצמית "נרקיסיסטית" ואהבת האחר או אהבה "אנקליטית" (שם). באהבה עצמית האדם מתאהב ב"אובייקט נרקיסיסטי" שיכול להיות דומה לו, דומה למי שהוא היה רוצה להיות, למי שהוא היה או למי שהיה חלק ממנו. באהבת האחר האדם מתאהב ב"אובייקט אנקליטי" שיכול להיות דומה לאישה שהזינה אותו, האם, או לגבר שגונן, האב.
כאמור, ההסבר הפשטני של האהבה הרומנטית על פי פרויד הוא שגבר מתאהב באישה המזכירה לו את אמו, ואישה מתאהבת בגבר המזכיר לה את אביה.
הסיבות הללו להתאהבות אינן מודעות, כלומר הן משפיעות על האדם ללא שיהיה מודע להן.
פרויד גרס כי התאהבות באדם המזכיר הורה מעידה על אהבה בשלה ובוגרת, בעוד התאהבות באדם המזכיר לך את עצמך, מעידה על משאלה ילדותית רגרסיבית שיש להיגמל ממנה (פרויד,
2 002).
פרויד האמין כי המשיכה לאדם המזכיר לנו את ההורה בן המין המנוגד לשלנו היא תופעה אוניברסלית בעלת בסיס ביולוגי. הסיבה לכך היא שמשיכה רומנטית קשורה לאותם שלבי התפתחות שכולנו עוברים בינקותנו. לדבריו, אהבה רומנטית היא ביטוי מקובל חברתית, או סובלימציה (עידון) של הליבידו (היצר המיני). ליבידו הוא האנרגיה היצרית מינית שאדם נולד איתה. הוא דחף ביולוגי המביא לסיפוק, והוא מבטיח את המשכיות הגזע. כלומר, המפגש המתרחש במציאות בין גבר לאישה מכיל בתוכו היסטוריה של היחסים שלנו.
  יונג לכאורה, נותנת בידנו הפסיכואנליזה את הצופן לפענוח סוד המשיכה של גבר ואישה מסוימים זה לזו ופתרון לחידת גלגוליה של זוגיותם. בהשאלה מעולם הצילום, נוכל לומר כי הצופן נמצא בגלופה של תמונות הורינו. אם נצליח להוציא את הגלופה הזו מעמקי החדר האפל אל האור, יתבהרו לעינינו מקורות ההשפעה על בחירת בני הזוג זה בזו ועל הקשר שביניהם (קרון, 2004).
יונג שאף לתאר עולם שיש בו חבלי ארץ לא נודעים, השייכים לכלל המין האנושי- התת מודע הקולקטיבי.
מתוך כך נוכל להבין שאת עולמנו הנפשי מאכלסים לא רק הייצוגים הפנימיים של דמויות משמעותיות בחיינו. הרובד העליון, האישי, מאוכלס בדמויות האב והאם של כל אחד מאיתנו ודמויות "פרטיות" אחרות המשפיעות על התפתחותנו ועיצובנו. ואילו הרובד העמוק והרחב יותר של הנפש, מכיל דימויים שהם תולדה של "ארכיטיפים" שונים. הארכיטיפים נובעים ממרכיבים קולקטיביים- מבניים של הנפש הכלל אנושית, מתת המודע הקולקטיבי (קרון, 2004). גם הקשר הזוגי, מעבר למרכיב המציאותי שבו, הוא מפגש בין תבניות לא מודעות פנימיות, הארכיטיפים.
ארכיטיפים הם "צורות חשיבה" אוניברסליות המשותפות לכל בני האדם.
הארכיטיפים מבוססים על התנסויות משותפות לכל בני האנוש ובאים לידי ביטוי בסמלים אוניברסליים, מיתוסים, טקסים, חזונות, יצירות אמנות וחלומות. אריכיטיפים יכולים להיות אנושיים והם יכולים להיות גם מקומות, הם יכולים להיות מצבים (כגון "שלמות") ועוד. יונג האמין כי הקשרים שאנחנו בונים עם הורינו נבנים על יסוד ארכיטיפים מולדים אלה (קרון, 2001). ארכיטיפ אינו רק על תרבותי ועל זמני, אלא גם פרדוכסלי. יש לו היבטים חיוביים ושליליים בעת ובעונה אחת, משום שהוא מכיל אפשרויות פרשנות מגוונות. זהו פרדוכס שתודעתנו מתקשה לעכל. חשיבתנו היומיומית היא חשיבה קוטבית, חד כיוונית. קשה לנו לתפוס את קיומם של ניגודים בתוך מסגרת אחת ובהתאם לכך לקבל את נוכחותם של היבטים הפוכים באותו ארכיטיפ.
לפי יונג, ה"גברי" וה"נשי" הם בעצם עולמות עשירים של רעיונות, דימויים, רגשות ומחשבות, אשר ביסודם מצוי הבלתי מודע הקולקטיבי. ה'אנימה', הארכיטיפ הנשי, היסודות הנשיים שבגבר, וה'אנימוס', הארכיטיפ הגברי, היסודות הגבריים שבאישה, משלימים את הנפש להיות נפש שלמה, אך השפעתם היא בלתי מודעת, ומתבטאת בין השאר בבחירת בן או בת זוג ובחיים הזוגיים. האנימה היא האישה הפנימית, האהובה ובת הזוג. פירוש המילה 'אנימה' הוא נשמה, היא הנשמה של הגבר, ומקשרת אותו עם עולמו הנפשי-פנימי.
הגבר מכיר את האנימה הפנימית שלו בדמותה של אישה מציאותית שהוא פוגש אחרי שהיה לגבר. דמותה של האנימה היא צירוף של האישה המציאותית עם התמונה הפנימית שהגבר נושא בתוכו. לתמונה זו יש כוחות אדירים בלתי מודעים הפועלים הן על הבחירה של בת הזוג והן על הקשר שנוצר עימה. זו האישה שהוא מתאהב בה מהרגע הראשון, והיא המניעה ומעוררת אותו לשינוי, הקסם שלה דוחף מושך ומעודד את הגבר לכל ההרפתקאות של נפשו, לפעילות ויצירה בעולם הפנימי והחיצוני. עם הופעת האנימה מתוך הארכיטיפ הנשי, מתחולל שינוי בעולמו הפנימי של הגבר, מופיעות צורות חדשות ויצירתיות של פעילות הבלתי מודע בנפשו, המושלכות כלפי חוץ במעשיו בעולם.
האנימוס, העיקרון הגברי הפנימי שבאישה, מורכב גם הוא מהמפגש עם גברים המתחיל במפגש עם האב, מדימוי קולקטיבי- תרבותי של הגבר והגבריות, ומהיסודות הגבריים שבנפשה של האישה. באופן טבעי הגבר אצל האישה הוא אחר, זר. בעוד שעבור הילד שצמח והיה לגבר נשארת האישה כאובייקט האהבה- הרי אצל הבת אובייקט האהבה צריך להתחלף מאישה לגבר. מהאם המוכרת, לא רק כאישה הקרובה והמזינה, אלא גם כזהה בנשיותה, לגבר הזר והאחר. הדמות הגברית הפנימית באישה, דמותו של ה'אנימוס', פועלת עליה באותה עוצמה כמו האנימה על הגבר, ומושלכת באותה צורה על הגבר שהיא פוגשת.
בתפיסה היונגיאנית הזוג, או הזוגיות, הוא צורה אחת של מפגש, ושל חיבור בין קטבים מנוגדים כביכול, של הגברי והנשי, המצויים בתוך כל גבר וכל אישה כפוטנציאליים ארכיטיפים. כמו לגבי כל פעילות ארכיטיפית, החלק המודע של חיבור זה הוא מצומצם ביותר, יחסית לחלק הבלתי מודע. המפגש עם בן או בת הזוג אינו רק עם גבר או אישה מציאותיים אלא עם היבט של בן או בת המין המנוגד הקיים בתוכנו (שם). הזוגיות המתקיימת במפגש הבינאישי היא, אם כן, זוגיות כפולה: ברמה המודעת זהו מפגש בין גבר ואישה, המזוהים פחות או יותר עם הפרסונה המתאימה למגדר שלהם, ואילו ברמה הבלתי מודעת ישנו מפגש של הקטבים המנוגדים, מעין מפגש הפוך: האנימה, הנשיות שבגבר, פוגשת את האנימוס, את הגבריות שבאישה.
המשותף לכל התיאוריות המדברות על ההתאהבות הוא שכולן מדגישות שכשאנחנו מאוהבים, אנחנו נוטים לעשות אידיאליזציה של האהוב. אנחנו רואים דברים נפלאים שאין בו ולא רואים חסרונות ברורים לעין שיש בו (מלאך-פיינס, 2001).
פרויד כינה עיוורון-אהבה זה "הערכה מינית מוגזמת". יונג כינה אותו "העיוורון שבאהבה" והדגיש שבכל זיווג יש בהכרח היבט של עיוורון (קרון,
2 001), כלומר תפיסה לא מציאותית את האהוב.
איך אנחנו בוחרות במי להתאהב?
"הוא לא כל כך חכם אני יודעת אך הוא כותב לי מכתבים יפים כל כך ועצובים …
ותאמינו לי שדווקא בשבילי הוא טוב יותר מכל הבחורים ההם"                                                                                      יורם טהרלב מה גורם לנו להתאהב? מדוע אדם זה ולא אחר (שלפעמים נראה דווקא מתאים יותר) מצית אותנו להתאהבות? האם אכן ההתאהבות היא עיוורת? כמות עצומה של מחקרים ומאמרים תיאורטיים מצביעים כי התשובה לשאלה זאת היא חד משמעית לא (מלאך-פיינס, 2001). לא במקרה ולא בטעות אנחנו מתאהבים, אלא בקפידה רבה ובתבונה רבה (גם כאשר השיקולים המעורבים בבחירה אינם מודעים לגמרי). הבחירה בבן זוג יכולה לנבוע ממעמקי האישיות, או להיות כמו רכישת טופס הגרלה. אין להתעלם מן המניעים העמוקים הקשורים בהתאהבות ובנישואים, אבל לא תמיד עומדות מאחורי הבחירה משמעויות פסיכולוגיות ייחודיות, ולא כדאי להתכחש לכך (רזיאל-ז'קונט, 1996).
הסינון הראשוני, האוטומטי, של המועמדים  להתאהבות ובעצם לאהבה מושפע מאוד מקטגוריות חברתיות, כאלה המגדירות עבורנו את קטגוריות האנשים המתאימים לנו כבני זוג (מלאך-פיינס, 2001). החברה משפיעה על סינון בני זוג רומנטיים פוטנציאליים בשתי דרכים עיקריות. הדרך האחת כוללת נורמות חברתיות המתגמלות בחיוב אנשים הנוהגים לפיהן, ומענישות את הסוטים מהן. הדרך השנייה היא קביעת פגישות לאנשים ש"מותרת" ביניהם התקשרות רומנטית (למשל במקומות עבודה, במקום הלימודים ועוד). הנורמות החברתיות נרכשות באמצעות סוכני חברה, כגון הורים, מורים וחברים, המעודדים התקשרויות רומנטיות "מתאימות" ומענישים ומדכאים התקשרויות "לא מתאימות". רק לאחר מעבר מוצלח של המסננת החברתית, ובחירת בן זוג מתוך מגוון המועמדים שהחברה מקצה לנו, יכולה להתרחש התאהבות.
אחד מאופני הבחירה הוא אופן הבחירה הנוירוטי: על פי ה"מודל הנוירוטי", אדם מנסה לתקן באמצעות בן הזוג מציאות קשה ובלתי נסבלת שאפיינה את הקשר החשוב בעברו. למשל, אישה תתאהב שוב ושוב בבן זוג קר ובלתי מושג כדי "לתקן" באמצעותו את כישלונה להשיג את הדמות הנאהבת של ילדותה.
וריאציה אחרת של המודל הנוירוטי היא ההתאהבות באדם שמייצג את הפחדים הנוראיים ביותר שלנו: מי שחרד תמיד מנטישה מתאהב דווקא באדם שמשדר אי יציבות ואי התמסרות (רזיאל-ז'קונט, 1996).
נראה שקיימת הסכמה בקרב הציבור הרחב כמו גם אצל חוקרים ואנשי מקצוע, בנוגע למרכזיותם של ההבדלים בין המינים בהקשר של קשר זוגי (זלץ,
2 003). בבחירת בן הזוג יש הבדל משמעותי בין גברים ונשים, והשפעתו גדולה ככל שעולים בסולם הגיל, ההשכלה והמעמד החברתי. גברים בוחרים על פי רוב בת זוג שווה להם או נמוכה מהם- בגובה, בגיל, בהשכלה, בכוח, במעמד החברתי; נשים בוחרות בגבר שווה או גבוה מהן. מרחב הבחירה של הגברים הולך וגדל ככל שהם מתבגרים ומתפתחים, ואילו מרחב הבחירה של נשים הולך ומצטמצם ככל שהן מטפסות במעלה הפירמידה.
גוטמן (גוטמן, 1994 אצל זלץ, 2003), טוען שכתוצאה מסיבות מורכבות שנובעות מקומבינציה של גורמים ביולוגיים וסוציולוגיים, גברים ונשים נוטים לראות את עולם היחסים הזוגיים באור אחר. גוטמן מציין מספר דפוסים בולטים הרווחים בקרב זוגות רבים. ראשית, נשים חשות נוח יותר במערכות יחסים אינטימיות.
בתוך סערת רגשות אינטנסיביים של מערכת יחסים זוגית אינטימית, גברים נוטים ללכת לאיבוד. אעפ"י שבאופן מסורתי נשים נתפסות כפחות אסרטיביות בהתמודדותן עם העולם, במציאות הרגשית של הקשר הן נוטלות תפקיד פיקודי. נשים מראשית חייהן רוכשות כישורים המאפשרים להן לנווט טוב יותר במחוזות הרגשיים. גברים לעומת זאת פחות מיומנים.
ההסברים להבדלים הללו בין המינים רבים ומגוונים: אחד ההסברים קשור לסטריאוטיפים מיניים המגדירים מהי "ההתנהגות הנכונה" בתהליך החיזור עבור גבר ועבור אישה (Basow, 1992 אצל מלאך-פיינס, 2001); הסבר אחר שניתן להבדל בין המינים בתהליך ההתאהבות קשור בתכנות ביולוגי שונה בבחירת בני זוג אצל גברים ונשים. הבדל זה בין המינים מהווה נושא מרכזי בפסיכולוגיה האבולוציונית. תכתיבים אבולוציוניים שונים גורמים לכך שגברים ונשים ישתמשו באסטרטגיות חיזור שונות (למפרט, 1994); תיאוריות אנליטיות מציעות אף הן הסברים להבדלים הקיימים בין גברים ונשים בבחירת מושא אהבה.
חוויות יחידות שונות העוברים ילדים וילדות (עליהן ארחיב בהמשך) גורמים להבדלים בין המינים במשיכה ביניהם. אחד ההבדלים הבולטים בין גברים לנשים הוא התפקידים שנושאות מילים ומין בחיי האהבה שלהם (מלאך-פיינס, 2001), לגברים ונשים אם כן יש נתיב שונה לקשר אינטימי: עבור גברים רבים המשיכה הגופנית הראשונה היא הדומיננטית, היא שגורמת להם להאזין לאישה, להעניק ולתמוך. עבור נשים רבות, ההתנהגויות הלו של הגבר כובשות לב, והן אלה הגורמות להן להתאהב בו. בצורה פשטנית ניתן לומר כי אצל גברים המשיכה גורמת לקשר, ואילו אצל נשים הקשר גורם למשיכה (שם).
כתיבה על תכונותיו של האדם הנאהב, אלה שיגרמו לאדם מסוים אחר להתאהב בו, אינה יכולה להיות שלמה מבלי דיון גם בתכונותיו של האדם האוהב. האם יש תכונות אישיות הגורמות לאנשים להיות פתוחים יותר לאהבה ונינוחים יותר במערכות יחסים אינטימיות? אריק אריקסון (אריקסון, 1974) טען כי עלינו לפתח זהות עצמית חזקה לפני שנוכל לפתח מערכות יחסים אינטימיות באמת. אנשים חסרי זהות עצמית פוחדים מהאינטימיות משום שהם חרדים שמא "ייבלעו" בקשר. ואכן, הסתבר שכאשר אנשים בעלי זהות עצמית לא מפותחת מתאהבים, תחושת האהבה שלהם עזה במיוחד, הן משתלטות עליהם וגורמות לאהבות כפייתיות (Sperling, 1987 אצל מלאך-פיינס, 2001).
פרום כותב כי "אוטומטיים אינם מסוגלים לאהוב" (פרום, 2001 עמ' 78), הם מסוגלים להחליף ביניהם את "חבילת האישיות" שלהם, ולקוות לעסקה הוגנת, אך זו אינה אהבה אמיתית. כמו כן, אהבה שעיקרה מציאת מפלט מהרגשת בדידות שקשה לשאתה או סיפוק מיני הדדי, גם הן צורות אהבה המעידות (לדעת פרום) על התפוררות האהבה בחברה המערבית המודרנית.
השפעות חיצוניות מלאך-פיינס בספרה "התאהבות" פורשת מספר גורמים חיצוניים, שאינם בלתי מודעים, המשפיעים על בחירתנו באובייקט ההתאהבות::
1.            קרבה גיאוגרפית כדי ששני בני אדם יתאהבו זה בזה, בראש ובראשונה חייבת להיות להם הזדמנות להיפגש. כמה מחקרים קלאסיים מלמדים כי ככל שהמרחק הגיאוגרפי המפריד בין בני זוג פוטנציאליים קטן, כך גדלה ההסתברות שהקשר ייגמר בנישואין (Bossard, 1932 אצל מלאך-פיינס, 2001). אחד ההסברים המעניינים לתופעת "האטרקטיביות הגיאוגרפית" הוצעה על ידי רוברט זאיונס, הטוען כי השפעתה החיובית של קרבה פיזית נובעת מכך שהיא מאפשרת "חשיפה חוזרת". חשיפה חוזרת לכל גירוי מגדילה את החיבה אליו (Zajonc, 1968). כלומר, תנאי כמעט הכרחי לכל קשר רומנטי הוא הזדמנות להיפגש ולהכיר מקרוב, אך לא די בפגישה יחידה, חשיפה חוזרת היא תנאי נוסף לכך שהניצוץ הראשוני יצית את שלהבת האהבה.
1.            עוררות גופנית "אדם נפחד הוא אדם מאוהב בפוטנציה וכמוהו גם אדם כועס, מקנא, דחוי או אדם מאושר. למעשה, כל אדם המתנסה בעוררות גופנית הנלווית לרגשות חזקים הוא אדם מאוהב בפוטנציה".
זוהי הנחת היסוד של תיאוריית שני הגורמים לאהבה (Walster & Berscheid, 1971 אצל מלאך-פיינס, 2001). תיאוריית שני הגורמים לאהבה היא פיתוח של תיאוריה כללית יותר של רגשות, על פיה בכל רגש חזק קיימים שני גורמים: גופני- עוררות; ונפשי- התווית של הרגש. מובן שלא די בעוררות כדי לגרום לנו להתאהב, אך קיומה של עוררות גופנית מעלה את הסבירות למחשבה שאנחנו מאוהבים.
1.            משיכה חיצונית התפקיד שמשחק היופי בשלב ההיכרות מעניק לו השפעה אדירה על מערכות יחסים רומנטיות. בשל מסננת המשיכה החיצונית, אנשים שהיו יכולים להיות בני זוג אידיאליים ומאהבים נפלאים מנופים ומושלכים החוצה. הסיבה לדעה הקדומה שיש לנו נגד אנשים לא מושכים קשורה בחלקה לחיבור שאנחנו עושים במודע או שלא במודע בין יופי לאהבה. כשאנחנו מכירים אנשים חדשים, משיכתנו הראשונית לאנשים יפים נוטה להיות חזקה הרבה יותר ממשיכתנו לאנשים שאינם יפים. יש לציין כי מדובר בתפיסה סובייקטיבית, שהרי תפיסת היופי של אנשים שונה, והיא שונה גם בתקופות שונות בהיסטוריה ובחברות שונות. ובכל זאת, מחקרים מראים שיש קשר משמעותי בין תפיסת אנשים כבעלי הופעה מושכת ובין הערכה חיובית כלפיהם ורצון להיפגש עימם, ליצור עימם קשרי ידידות ואהבה.
1.            משיכה כלפי הדומה נראה שאנשים שדומים לנו נעימים לנו, ואילו אנשים השונים מאתנו עלולים בדרך כלל לגרום לנו לאי נוחות, לאו דווקא בקשר רומנטי, אך על אחת כמה וכמה כשמדובר בקשר כזה.
1 .            אנחנו נמשכים לאנשים שנמשכים אלינו לידיעה שמישהו נמשך אליך יש השפעה משכרת, ובצירוף מילוי צרכים הדדי מהווה גורם חשוב ומשמעותי בתהליך ההתאהבות. הפגנת עניין רומנטי משפיעה לא רק על האדם שאליו היא מכוונת אלא גם על זה המפגין אותה.
מערכות יחסים אינטימיות יכולות להתחיל בצורות שונות.
לעיתים ההתאהבות היא ממבט ראשון, לעיתים היא מתפתחת לאחר שנות היכרות ממושכות, לעיתים מערכת יחסים רומנטית מתחילה כתוצאה מאינטראקציה משמעותית אחת, ולעיתים היא תוצאה של קשר עמוק שמתפתח לאורך זמן. בכל המקרים הללו קיימת התפתחות משלב של חוסר היכרות או של היכרות מסוג אחד (ידידות או משיכה גופנית) לשלב של התאהבות.
מלאך-פיינס טוענת כי ההתאהבות היא תוצאה של תהליך סינון דמוי משפך. אין בתהליך זה שלבים מוגדרים, אלא מעין "מסננות אהבה" הממוקמות בנקודות שונות במשפך (מלאך-פיינס, 1996).
כדי שאדם ייכנס ל"משפך האהבה" עליו לגדול בחברה הדוגלת בערך האהבה הרומנטית, עליו לצפות למצוא אהבה כזו. קירבה גיאוגרפית מגדירה במידה רבה את אוכלוסיית המועמדים למפגש ראשון, ומצב של ריגוש מגדיל את ההסתברות לכך שהיכרות נעימה תוגדר כמשיכה רומנטית. כשהאדם מוכן לאהבה, הוא עשוי להתרשם כראוי מהופעה חיצונית מרשימה ומתכונות אישיות נעימות. לאחר שזיהה את המועמד לקשר רומנטי, הוא מוכן גם לפתוח בשיחות נפש כדי לגלות האם יש להם ערכים דומים ותחומי עניין משותפים (מלאך-פיינס, 2001). השפעות שאינן מודעות פרויד בכתיבתו על הקשר בין המינים, מתייחס פרויד (פרויד,
2 002) לשלב האדיפלי אצל בנים ולשלב הפרה אדיפלי אצל בנות, כתקופה מכריעה.
הדטרמיניזם הביולוגי בולט אצל פרויד, האירועים המתרחשים בגיל זה (גיל 3-5) הנם בעלי משמעות גדולה, ויכולים לקבוע את יחסם של הילדים, ולאחר מכן של הגברים ושל הנשים, לבני המין השני. כלומר החוויות שתעבור הילדה בשלב זה יקבעו לא רק את זהותה המינית, אלא גם את יחסה לגברים. מכיוון שאישה, ובמרבית המקרים האם, מטפלת בילד ובילדה בחודשים הראשונים לחייהם, היא בעצם "אובייקט האהבה" הראשון של התינוק והתינוקת. עימם הם יוצרים את ההתקשרות הראשונה ואת הקשר הסימביוטי הראשון, את הקשר הזה ינסו לשחזר מאוחר יותר במערכות יחסים רומנטיות. אהבתם לאם היא רגשית ומינית גם יחד. על מנת לפתח זהות מינית גברית, על הבן להדחיק את ההתקשרות הרגשית שלו לאם, להתנתק ממנה ולהעביר את הזדהותו לאב (מלאך-פיינס, 2002) וכתוצאה מהתרחקות מהאם בשלב מוקדם זה, ה"אני" הבסיסי הגברי הוא נפרד.
כשגברים מתאהבים הם מוצאים מחדש את הקשר עם אישה, והקונפליקט הינקותי בין געגוע לסימביוזה ובין אובדן האינדיבידואליות חוזר במלוא עוצמתו. התפתחותה של נערה קטנה כדי להיות אישה נורמאלית הוא תהליך קשה ומסובך יותר, כיוון שהתפתחותה כוללת שתי מטלות מיוחדות, שאין להן צד מקביל בהתפתחותו של הגבר.
ברגיל הנערה הקטנה תוקפנית פחות, מתגרה פחות ומסתפקת בעצמה. דומה והיא מזדקקת יותר לגילויי חיבה אליה, ומן הטעם הזה גדול בה יותר הצורך בתלות בזולתה, בכפיפות (פרויד, 1988).
השלבים הראשונים של התפתחות הליבידו עוברים, כנראה, באותה הדרך על בני שני המינים. עם הכניסה לשלב הפאלי מסתירות ההקבלות לגמרי את ההבדלים שבין המינים.
לפי פרויד, התפתחותו של תסביך אדיפוס ופתרונו שונים אצל בנים ואצל בנות. בתחילה, בנים ובנות כאחד כרוכים אחר אמם משום שהיא מספקת את צורכיהם, ודוחים את האב משום שהוא מתחרה עמם על תשומת –לבה ורגשותיה. תחושות אלה נותרות כמות שהן אצל הבן. אצל הבת הן משתנות (מלאך-פיינס, 1998). גם הנערה, האם לה היא המושא הראשון. במצב האדיפאלי נעשה האב למושא האהבה של הנערה ואנו מצפים כי במהלך התקין של ההתפתחות תמצא הנערה את הדרך מן המושא האבהי לבחירת המושא הסופית (פרויד, 1988).
איך עוברת הנערה מזיקתה לאם להיקשרותה אל האב? היינו יכולים לפתור את השאלה בפשטות לו היה ניתן להניח כי מגיל מסוים ומעלה מתחילה להתגלות ההשפעה האלמנטארית של משיכת המינים ההדדית, והיא דוחפת את האישה הקטנה אל הגבר, בה בשעה שאותו החוק בעצמו מאפשר לנער להוסיף ולשהות עם אימו. אבל מסתבר שאין הדברים פשוטים כל כך. על מנת להבין כראוי את האישה יש להבין ולהעריך כראוי את שלב הזיקה הקדם אדיפאלית שלה אל האם. התסביך האדיפאלי אצלה אינו הפוך מזה של הבן, אלא אחר. השפעת פחד הסירוס אצל הגבר ואצל האישה היא אחרת. האישה מכירה בעצמה כאילו היא נחותה, ומייחסת לאמה את האחריות למצבה. הזיקה לאם סופה שנאה לאם. פרויד מפרט האשמות שונות אותם מפנה הילדה אל אימה: האם לא היניקה מספיק, לא אהבה מספיק, אך מעל הכול, לא ציידה את הבת באיבר מין זכרי. הפתרון הוא הפניית האהבה כלפי האב, המסמן את תחילתו של התסביך האדיפלי. לטענת פרויד, משאלתה של הילדה היא שיהיה לה גם כן איבר מין זכרי בעתיד, זוהי "קינאת הפין". קינאת הפין היא התחושה המקבילה לחרדת הסירוס אצל הבן. הבת כבר "מסורסת" ומקבלת את סירוסה כעובדה, בעוד שהבן חושש מסירוס ופוחד לאבד את איבר מינו. במידה מסוימת, טוען פרויד, היעדר הפין אצל הבת מקבל פיצוי בשעה שהיא עצמה יולדת תינוק זכר (Freud, 1965). האישה בעצם מרגישה חסרה ומחפשת התמלאות על ידי האחר (על ידי הבעל או דרך התינוק הבן). אהבתה של האישה לגברים, המושפעת מהתקתה את תשוקותיה אל האב ולאחר מכן העברתן לגברים "מותרים" כרוכה ברגשות המעורבים בקנאה משום שלהם יש מה שלה אין. בניגוד לתסביך אדיפוס אצל הבן, המודחק או המשתנה באמצעות חרדת הסירוס, הבת אינה נוטשת את המשאלה לפין. למעשה, טוען פרויד, התסביך אצלה נפתר באיטיות ושרידיו באים לידי ביטוי ביחסיה התלותיים עם שני ההורים (משאלות לב כלפי האב ופחד לאבד את אהבת האם).   אצל בנים הקשר הרגשי לאם מודחק, אולם הקשר הגופני הינקותי, ההיבט הארוטי, המיני, של ההתקשרות אליה, נשאר ומועבר מאוחר יותר לנשים אחרות. אצל בנות, ההיבט הגופני הארוטי של המשיכה לאם חייב להיות מודחק, מועבר אל האב, ובשלב מאוחר יותר בחיים מועבר לגבר אחר, בעוד ההיבט הרגשי של הקשר וההזדהות עם האם יכול להישאר ללא שינוי (מלאך-פיינס, 2001).
במפגש המתרחש בין גברים לנשים, פרויד לא העלה על דעתו את האפשרות של מפגש שוויוני, יש היררכיה מאוד ברורה. הבן מתייחס אל הבת ביחס של עליונות או של גועל, והבת מחפשת את התמלאות ה"חוסר" שלה אצל הבן. השלב האדיפלי של הילדה מסתיים בהבנה שהיא נחותה. תוצר נוסף בפתרון התסביך האדיפלי אצל בנות הוא ההתנתקות מהאם, חובת ההתנתקות היא קריטית לפי פרויד.
הטענה של פרויד, לפיה גם הבן וגם הבת מחפשים בבני זוג רומנטיים את אובייקט האהבה שהליבידו שלהם היה מקובע עליו בשלב האדיפלי, ההורה, מעלה את השאלה מדוע הם אינם בוחרים באותו הורה כאובייקט לאהבתם הבוגרת? התשובה, אומר פרויד, היא האיסור החמור על גילוי עריות. איסור המוטבע גנטית, וחוסם אפשרות של משיכה מינית אל קרובי המשפחה (פרויד, 2002; מלאך-פיינס, 2001; למפרט, 1994).
תגובות וביקורות על התיאוריה של פרויד קיימות למכביר.
פסיכואנליטיקאים אחדים מתנגדים לחשיבות היתרה שפרויד נתן למיניות היצרית בהתפתחות הפסיכולוגית של הילד ומדגישים את השפעת האם, בהשוואה לאב, בבחירתם הרומנטית של גברים ונשים כאחד (מלאך-פיינס, 2002). אחרים מבקרים את העובדה שפרויד ראה באהבה אך ורק את הביטוי, העידון של האינסטינקט המיני, ולא הכיר בכך שהתשוקה המינית היא ביטוי של הצורך באהבה ובאיחוד (פרום, 2001). פרויד אף הניח כי המיניות כשלעצמה היא גברית, ובכך בעצם התעלם מן המיניות הנשית הייחודית.  אך למרות ביקורות אלה ואחרות, אין ספק כי התיאוריה הפרואידיאנית תרמה תרומה חשובה ומשמעותית להבנת התהליכים הלא מודעים המעורבים בהתאהבות. המסקנה העיקרית שניתן להסיק מתיאוריה זו היא שלא במקרה אנו מתאהבים באדם זה או אחר, אלא מתוך שיקולים זהירים, גם אם אינם מודעים לחלוטין. הבחירות הרומנטיות שלנו מושפעות במידה רבה מחוויות ילדות. וחוויות ילדות אלה שונות לגבי ילדים וילדות. יונג לפי יונג, הבחירה שלנו בבן הזוג מושפעת מדמות האנימוס (אצל אישה) והאנימה (אצל הגבר) שבתוכנו. ה"אנימה" וה"אנימוס" הם שני הארכיטיפים הנוגעים לשאלת הזוגיות וההתאהבות בצורה המובהקת ביותר. יונג האמין כי נפש האדם היא אנדרוגנית, וכוללת מרכיבים גבריים ונשיים משלימים. בתוך נפשו של כל גבר נמצאת "אישה פנימית", אנימה, ובתוך נפשה של כל אישה נמצא "גבר פנימי", אנימוס. השילוב של המרכיבים הגבריים והנשיים מאפשר אהבה רומנטית, תקשורת והבנה בין המינים.
לאנימה ולאנימוס תפקיד מרכזי בחיי הפרט ובהישרדות המין האנושי בשל התפקיד שהם ממלאים בהתאהבות. כל גבר נושא בחובו דימוי של אישה, לא אישה מסוימת, אך דמות נשית מוגדרת. וכל אישה נושאת דימוי פנימי של גבר. כיוון שדימוי זה הוא ביסודו בלתי מודע, הוא מושלך על הנאהב ולכן הוא אחת הסיבות העיקריות להתאהבות. האנימוס גורם לאישה לבטא תכונות והתנהגויות גבריות כמו יוזמה, אומץ, אובייקטיביות וחכמה, אך הוא פועל גם כדימוי קולקטיבי המניע נשים להבין גברים ולהגיב להם. אישה יכולה להבין באמת את טבע הגבר באמצעות האנימוס שלה.
אך היא עלולה להבין אותו לא