המסגרת הנורמטיבית אשר נותנת מענה לשאלה זו הינה סעיף 13 לחוק המיטלטלין הקובע כי החוק יחול גם על העברת זכויות. במקרנו, המדובר בזכות מעין קניינית בנכס. בנוסף, סעיף 12 לחוק המיטלטלין נותן את הפתרון לעסקאות נוגדות מסוג זה. נקבע כי הזכאי הראשון בזמן עדיף ומכאן כי ליוסי עדיפות באכיפת החוזה, אלא שאם הזכאי המאוחר נהג בתום לב ובתמורה זכותו היא העדיפה ומכאן כי לשלמה העדיפות. כאשר הזכאי השני מבקש להשתיק את הזכאי הראשון מחמת התרשלותו, מוטל גם עליו עצמו להימנע מהתרשלות. סביר אם כך, להתנות את הטלת הנטל על הזכאי הראשון בכך שהזכאי השני אכן הסתמך על מחדלו של הזכאי הראשון וערך את העסקה לאחר שבדק במרשם את מצב ההחזקה בנכס. מבחינת המקרה ניתן לראות כי שלמה אכן נהג בתום לב וערך את הבדיקות הנחוצות במרשם של מינהל מקרקעי ישראל ואף התחיל לשלם את התמורה לדוד. על יוסי נגזר, מעקרון תום הלב, לעשות ככל יכולתו לרישום הערת האזהרה על מנת למנוע את ה"תאונה המשפטית" בכניסתו של שלמה לעסקה. עולה השאלה כיצד משפיעה העובדה כי יוסי לא יכול היה לרשום את הערת האזהרה במרשם המקרקעין מכורח הנסיבות; לשאלה זו ניתנה תשובה בפס"ד סידי בו נקבע כי יש ליידע את רוכשי הזכויות הפוטנציאליים בדרך של רישום הערה בפנקסי המקרקעין, ואם אין הדבר אפשרי, בספרי המינהל, ברשם המשכונות או בכל ספר ציבורי אחר הפתוח לעיני כל. מכאן אנו למדים כי יוסי התרשל שכן יכול היה לרשום הערת אזהרה לטובתו בפנקס אחר הפתוח לעיני הציבור. שאלה נוספת העולה הינה האם דוד רשאי לבצע עסקאות אלה, שכן בעלי הקרקע הינם ממ"י. שאלה זו נענתה בפס"ד גנז ונקבע כי סעיף 9 לחוק המקרקעין אינו דורש כי המוכר יהא בעל המקרקעין בעת ההתחייבות, ע"פ הפרשנות שניתנה בגנז אין בעיה שאדם יתחייב להעביר את קניינו בעתיד, הגם שבשעת כריתת החוזה הוא אינו בעל הזכות. כמו כן, נקבע כי תחולתו של סעיף 9 לחוק המקרקעין נקבעת ע"פ מובנה של ההתחייבות ולא ע"פ היקף זכויותיה וכן כי זכות זו היא נכס לכל דבר ועניין. יוסי, במקרה דנן, הינו מונע הנזק הזול והיעיל שכן הדרישה ממנו לרישום הערת אזהרה לטובתו הינה יחסית פעולה פשוטה. בנוסף, קיימת ציפייה סבירה של רוכשים מאוחרים, דוגמת שלמה, כי אם ניתנה התחייבות קודמת הדבר יתבטא ברישומה של הערת אזהרה. משלא נעשה כך הרי ששלמה יהא זכאי לאכוף את חוזהו. מנגד, יוכל יוסי לתבוע פיצויים מדוד בגין הפרת החוזה עימו.