מבוא: מטרת העבודה היא לסקור את החיוב והשלילה של זכות השתיקה: מתי לנאשם זכות לשתוק, הזכות בנוגע לחוקים השונים וזכותו של עד וחשוד לשתוק, בחינת התוצאות המשפטיות והמעשיות הנובעות מיישומו הראוי לאור הטעמים של הזכות ומעמדה במשפט הישראלי. אבחן את הזכות כמקדמת את חקר האמת, את תחושת ההגינות כלפי הנאשם ותרומתה לשמירת החיץ הראוי בין רשויות המדינה לאזרח, שנשאב מחובת האמון והכבוד ההדדי בין הרשות לאזרח המוצאים את ביטויים בחזקתה חפות ונטל ההוכחה במשפט הפלילי והמורים שעל המדינה הנטל להוכיח מעל לכל ספק סביר את האשמה.
אנסה להציג את היקף הזכות, והצדקותיה בהליך הפלילי, ולבחון האם המודל הקיים מתאים למדינת ישראל כמדינה דמוקרטית המכירה בזכויות אדם ושואפת להגיע לחקר האמת תוך שמירה על החיץ בין מדינה לאזרח. אנסה לנתח את הגישות השונות לזכות תוך ניסיון לתת מענה לשאלה האם מוצדק לתת זכות זו. אציג את זכות השתיקה כנגזרת של חירותו של האדם וזכותו לפרטיות, והדרכים לפגוע בזכות השתיקה. אציג את הזכות מול זכות החיסיון מפני הפללה עצמית, כאשר זכות השתיקה מסורה רק  לחשוד ולנאשם במשפטו, החיסיון מוכר כשם כולל להגנה הניתנת לכל אדם להימנע מלמסור ראיה שיש בה כדי להפלילו. הבחנה חשובה היא בין זכותו של האדם למלא פיו מים- לשתוק, לבין זכותו להגן על עצמו מניסיון הרשות לאתר ראיות באמצעותו ובסיועו, כמו באמצעות מסמכיו, גופו [בדיקות גופניות] או מסדר זיהוי, וכל הצגת ראיה מצד החשוד. כמו כן, אדון בבעיות שנוצרו בפסיקה ובחוק, בנוגע לזכות השתיקה. זכות השתיקה ואי-ההפללה העצמית קיימות בכל מערכות המשפט במערב, כולל בישראל. הן נחשבת לאחת מזכויות האדם בכלל, ולחלק מהזכות להליך הוגן בפרט. ב-1968 הוכנסה לראשונה הוראת חוק כללית המכירה בחיסיון מפני הפללה עצמית בבהמ"ש- ס'-5(ב) לפקודת העדות, זו ההוראה המופיעה כיום בסעיף 47(א) לפקודת הראיות, החל במשפטים פליליים ואזרחיים.  מלשון סעיפי החוק המקנים לעד חיסיון נראה שעל העד מוטל לבקש את הפעלת החיסיון, אם רצונו בכך. עליו להתנהג באופן שיבהיר לחוקר כי הוא תובע את זכות השתיקה משום חשש להפללתו. אך התנהגות זו אינה חייבת למלא אחר דרישות פורמאליות כלשהן. נראה לנו, שאם באה דרישה מצד עד שלא להשיב לשאלות, ניתן ללמוד את הטעם לסירוב מנסיבות הסירוב ואין הוא צריך לומר בפירוש שהוא מסרב משום שהראיה המתבקשת ממנו "עלולה להפלילו". אולם כאשר הנחקר נותן סיבה לסירובו להעיד, שאינה מתיישבת עם חשש להפללה עצמית, אין הנחקר מפעיל בכך את החיסיון ועליו להשיב לשאלותיו. מאידך יש באפשרותו של נחקר לוותר על זכותו זו ולבחור להשיב על השאלות המוצגות בפניו. טענות שהועלו והצגתי בהן דיון: גישות מפי המלומדים המתנגדים לזכות: היוהמ"ש לשעבר [כיום שופט בעליון] אליקים רובינשטיין, ג'רמי בנתא'ם, ואלו התומכים בה,כבוד השופט ברק וארבל]. אדון בנוסח האזהרה/ההודעה על הזכות וחשיבותה, והביקורת שעורר נוסח האזהרה הישראלי, לפיו ניתן דגש נגד "הימנעות מלהשיב לשאלות". העצור מבין שאם ינצל את זכותו החוקתית לשתוק, הדבר עלול להזיק לו לעומת האזהרה האמיתית:"כל שתאמר עשוי לשמש" בעבר, חכמי היהדות האמינו שאיש איננו מודה בביצוע עבירה אם לא עבר אותה אפילו אם יופעל עליו מכבש של לחצים וגופו יוצמד לגלגל העינויים. הודעת הנאשם נחשבה כ"מלכת הראיות". לימים חדרה ההבנה שאין ההודאה הניתנת בלחץ פיזי בחקירה מלמדת על אמיתות תוכנה, אלא יש בה סכנה להרשעה של חפים מפשע. לכן באנגליה נקבע, ב-1688
האיסור לחקור את החשוד בחקירה מוקדמת, והחשש מהודאות כזב הרחיב את האיסור עד כדי מניעת הנאשם ממתן עדות במשפטו. ב- 1898 נחקק החוק המתיר לנאשם את הזכות להעיד אם ירצה בכך. יש לו לאורך כל הדרך זכות שתיקה, ואף בתחילת המשפט (אם הוגש כת"א), חייב בית המשפט להסביר לנאשם את תוצאות הימנעותו מלהעיד.
העבודה ללא רשימה ביבליוגרפית (הערות שוליים בלבד)