הברית החדשה וראשית הנצרות הקדמה: הנצרות הקדומה ושורשיה כיום אירופה היא נוצרית, והעולם המערבי נוצרי כמעט כולו. הנצרות היא אחת הדתות החשובות ביותר בעולם גם מחוץ לאירופה. אנו נוטים לקבל עובדה זאת כמובנת מאליה, אך בחינת שורשי הדברים מגלה, שתהליך הפיכתה של הנצרות לאחת הדתות המרכזיות בעולמנו אינו כה פשוט ואינו כה מובן מאליו. בתחילת דרכה, מאז צמחה הנצרות מחיקה של היהדות בארץ-ישראל, במהלך המאה הראשונה לסה"נ ועד ראשית המאה הרביעית הייתה הנצרות דת נרדפת בקיסרות הרומית.
רדיפות דת זו החלו כבר בימי נרון קיסר (בשנת 64
לסה"נ), ומאז פרצו גלים-גלים מחדש, אחת לכמה עשרות שנים. מחלוקת שוררת בקרב חוקרי התקופה הן על אודות מניעיהן של רדיפות אלו והן על אודות הבסיס החוקי, או העילה הרשמית לניהולן. יש הטוענים, כי נגזר עליה איסור מטעם החוק כבר במאה הראשונה לסה"נ, ואילו אחרים טוענים, כי העילה לרדיפות הייתה שמירת החוק והסדר, והבסיס החוקי להן היה סמכויות האכיפה של השלטון ביד פקידיו, המיועדות להשיג מטרה זו. הנצרות הייתה אחת הדתות המנודות והנרדפות הבודדות בקיסרות, אשר בה שררה בדרך כלל סובלנות דתית מרחיקת לכת. אפילו הדת המונותיאיסטית, שמקרבה צמחה הנצרות, הדת היהודית, נהנתה בדרך כלל מיחס סובלני זה, אף על פי שהיהודים לא השתתפו בפולחן הקיסר, אשר הפך למעין ביטוי נאמנות לקיסרות, המאחד את כל חלקי האימפריה (ההתפרצויות בימי קליגולה ובימי אדריאנוס היו תופעות חריגות). בנצרות ראו השלטונות גורם חדש ומאיים בעצם חדשנותו. בחברה שמרנית מעורר כל חידוש חשדות עמוקים, בייחוד חידוש בתחומי פולחן ודת. למרות הרדיפות, במרוצת כל אותה תקופה הלכה הדת החדשה הזאת ועשתה נפשות בקצב הולך וגובר. הלהט המיסיונרי של מנהיגיה הגביר ביתר שאת את המתחים שגרם עצם קיומה. הנצרות איימה על המארג של החיים החברתיים בערי הקיסרות הרומית, בעיקר במזרחה ובדרומה. בני המעמדות הנמוכים מצאו ניחומים בתקוות הגאולה במלכות השמיים, אשר הובטחו בפי שלוחיה, אולם יש שנפלו שבי בקסמיה גם בני המעמדות הגבוהים. קיומן של עדות נוצריות בערי הקיסרות הדיר את עצמן מחגיהם ומועדיהם, ויצר מתחים רבים. שפע האמונות התפלות היו נחלת כל תושבי הקיסרות באותה תקופה, והן גרמו לכך שהנוצרים הואשמו בכל פגע ובכל פורענות. מכאן נבעה תחושת השלטונות, כי יש לדכא את הדת הזאת, יהיה אשר יהיה הבסיס החוקי לכך. בשני עניינים נבדלה הנצרות מהיהדות. ראשית, זו האחרונה נחשבה לדת עתיקה, שהוד קדומים אופף אותה, וכפי שכבר נרמז לעיל כיבדו השלטונות כל דבר ישן ועתיק. שנית, היהדות ויתרה בשלב מוקדם למדי על ניסיונות להעביר אל חיקה המוני אדם רבים, ולפיכך לא היוותה איום כה חמור על המארג החברתי הקיים. מצב עניינים זה עתיד היה להשתנות בראשית המאה הרביעית. לאחר גל רדיפות גדול וחמור מכל קודמיו, בין השנים 311-302, החלו ניכרים אותותיו של מפנה. תוך פרק זמן קצר הפכה הנצרות מדת נרדפת לדת רשמית, ואף לדת שלטת.
נסיבות המפנה ההיסטורי הזה מעוררות תהיות רבות, ואין תמה בכך שהפכו נושא למחלוקת עזה בקרב קהיליית חוקרי התקופה. הנצרות הייתה עדיין דת מיעוט בעת התחוללות המפנה. כפי שנראה בהמשך הדברים, קשה היה לראות, מה תועלת יפיקו ממנה הקיסרים שדבקו בה. יתרה מזו, קשה היה אף לראות כיצד יפיצו אותה בקרב נתיניהם ויהפכו אותה מדת מיעוט לדת רוב. לפיכך, יהיה עלינו לעסוק דווקא בתקופה, אשר בה נתקבלה הנצרות כדת רשמית בקיסרות הרומית והפכה תוך זמן קצר מדת נרדפת לדת המקובלת על הקיסרים. יהיה עלינו למקד את תשומת לבנו בשיטות, שבהן השתמשו הקיסרים הרומיים. אלה נעשו פטרונים של הדת הנוצרית, על מנת להפיצה בכל רחבי הקיסרות ולהפוך אותה לדת שלטת. הקיסר הראשון, המעניין אותנו בעניין זו, הוא הקיסר קונסטאנטינוס הראשון, הידוע בכינויו 'הגדול'. הוא תפס את השלטון בכוח, ביורק אשר בבריטניה (Eboracum באותה תקופה), בשנת 306 לסה"נ, לאחר מות אביו, שהיה אחד משני השותפים הבכירים לשלטון באימפריה לאחר חלוקתה בעת תיקוניו של הקיסר דיוקלטיאנוס. קונסטאנטינוס לא היה מיועד להיות שליט במסגרת הסדרי השלטון, כפי שקבע אותם דיוקלטיאנוס עצמו לפני שפרש מרצון מהקיסרות ב-305. לכן מאז תפס את השלטון היה מעמדו בעייתי ביותר. קונסטאנטינוס הצליח להביס את כל מתחריו על כס הקיסרות בסדרת מלחמות אזרחים עקובות מדם, ורק בשנת
3 24 הפך לשליט יחיד ואיחד מחדש את כל הקיסרות הרומית. אין כל ספק בכך, כי קונסטאנטינוס הגדול כבר היה נוצרי כאשר הלך לעולמו בשנת 337.
הוא נטבל לנצרות על ערש דווי ממש, וכך הפך לנוצרי באורח רשמי. אין גם כל ספק, כי במשך פרק זמן ארוך לפני מותו נטה חסד לכנסייה הנוצרית, דאג לטפח את הדת הנוצרית וגילה מעורבות פעילה מאוד בוועידות כנסייתיות.
קיצורו של דבר, יש הצדקה מסוימת לגרסתם של המקורות הנוצריים לתולדות התקופה, הרואים בקיסר קונסטאנטינוס קיסר נוצרי לכל דבר. אולם מקורות אלה אינם המקורות היחידים ששרדו מתקופתו, והשוואתם למקורות אחרים מעוררת בעיה קשה. במקורות ההיסטוריים מתקופת שלטונו העומדים לרשותנו ניכרת אי-התאמה משוועת בין המקורות הנוצריים ובין המקורות הלא-נוצריים ביחס למדיניותו הדתית של קונסטאנטינוס. בעוד שהמקורות הנוצריים מציגים את אותו כקיסר נוצרי לכל דבר, גם זמן רב לפני טבילתו הרשמית  – כמי ששולח מכתבים לאבות כנסייה, מארגן ועידות כנסייתיות ומגלה מעורבות פעילה בכל עניין כנסייתי קטן כגדול – הרי במקורות האחרים אין סימן וזכר לנצרותו של קונסטאנטינוס. מטבע הדברים, חשיבות מיוחדת להבנת העניין נודעת להתבטאויותיו של קונסטאנטינוס עצמו, כפי שנתגלגלו לידינו, מהמקורות הנוצריים מחד גיסא ומהמקורות הלא-נוצריים מאידך גיסא. –