מחדלי מלחמת יום הכיפורים, הביאו את התקשורת הישראלית לכדי הבנה כי היא כשלה בתפקידה הציבורי והחברתי. נכונותה ליישר קו עם גורמי הביטחון ולהיכנע לתכתיבי צנזורה צבאית ועצמית, התבררה כפעולה הרסנית שאינה משקפת תקשורת במדינה דמוקרטית. הבנה זו היא תולדה של פרק חדש בתקשורת הישראלית, אשר לראשונה יישרה קוו עם הנהוג במדינות אירופה הנאורות וראתה עצמה כמי שמחובתה לבקר את השלטון במדינה. אולם נדמה,  כי מהלך זה לא נתפס כהלכה על ידי המערכת הצבאית, שסירבה להתאים עצמה לכללי המשחק החדשים. התוצאה הייתה כמעט עשור( 1982-1991) בו מלבד שדה הקרב,  מצא עצמו הצבא הישראלי נלחם בתקשורת עוינת ובשאריותיו של קונצנזוס הציבורי,  שבעבר היה מובן מאליו, וכעט כמעט הלך ונעלם.          הנגיסה במעמדו של הצבא בעיני ציבור האזרחים, מחד, ועליית כוחם של כלי התקשורת "החופשיים" מאידך,  הציבו מציאות חדשה עבור הדובר הצבאי,  אשר מצא עצמו "בקו האש" שבין התקשורת למערכת הצבאית. מטרת עבודה זו הינה לתאר את מגוון השינויים ביחסי תקשורת- צבא – ציבור, שבין השנים 1982-1991
והאירועים המרכזיים באותן שנים. בנוסף אבקש לתאר כיצד שינויים אלו קיבלו ביטוי בימי מלחמת לבנון השנייה. לבסוף אבקש להשוות בין המגמות שחלו באות שנים, בהקשר לעבודתו של הדובר הצבאי, לבין המגמות העכשוויות, כפי שהם תורגמו הלכה למעשה בעת מלחמת לבנון השנייה. בעבודתי אתבסס על מאמרו של דובר צה"ל לשעבר,  נחמן שי(שי, 1998) אשר תחת השפעתו הפך הדובר הצה"לי מצינור מידע לקובע מדיניות ומפקיד אפרורי למומחה תקשורתי שמשווק את הצבא.            סיקור ימי מלחמת לבנון הראשונה (1998), היוו שעת מבחן גורלית לכלי התקשורת הישראליים. כשחלקה בכישלון מלחמת יום הכיפורים עדיין טבוע היטב בזיכרון הלאומי, התנגדה התקשורת הישראלית באופן כמעט גורף ליציאה למלחמה, התנגדות אשר לוותה בסגנון דיווח תקיף ובקורתי כלפי מוסדות השלטון והצבא. ( שי, 1998). אופן סיקור זה הלך וגבר ככל שגדלו מספר הקורבנות ועימם סימני השאלה סביב מטרות המלחמה. לראשונה במדינה, החל ויכוח ציבורי מבית בנוגע לנחיצות הלחימה, כשבשטח עדיין הכוחות פועלים.  עובדות אלו  הערימו קשיים עצומים עבור מערך ההסברה של הצבא כשלראשונה, מלבד האויב, הוא  נאלץ להלחם  בתקשורת עוינת ובדעת קהל שלילית. עם הזמן מגמה זו רק  הלכה והתחדדה, הכרתם של כוחות הביטחון כי מעתה אין יותר "פרות קדושות ", קיבלה ביטוי נוסף בפרשת "קו 300", בה הוכיחה התקשורת הישראלית כי היא השילה מתוכה  צנזורה פנימית בנושאים שעד לפני כמה שנים היו מסווגים בגדר טאבו עבורה. בניתוחו על התקופה טוען שי כי היא הכרה זו היא תחילתה של התפיסה כי דרוש שינוי מהותי במערך ההסברה של הצבא והתאמתו לתקופה החדשה (שי,
1 998).    חידוש זה, בו התקשורת ועימה הציבור מבקרים את קודש הקודשים של החברה הישראלית,  הגיעו לשיא בימי האינתיפאדה (1987). לראשונה מצא עצמו הצבא הישראלי נלחם מול אוכלוסייה אזרחית, במלחמה שנתפשה בעיני הציבור כ"יש ברירה". תגובת כלי התקשורת הייתה מיידית, כשהם נכונים למלא אחר ניסיונם של הפלשתינאים לייצור מערך סיקור של "דויד מול גוליית",  הבליטה התקשורת הישראלית את הברוטאליות של הצבא הישראלי,(שי, 1998). האזרח הישראלי, שניזון מתיאורי התקשורת, התקשה לקבל סוג כזה של לחימה ושוב עמד הצבא במרכזו של ויכוח ציבורי. בתגובה נרשמו מספר היתקלויות בין כתבים צבאיים לחיילים בשטח,  כשבד