דיני ראיות – סיכומי  הרצאותיו של פרופסור מבוא
דיני הראיות מלמדים אותנו כיצד יש להפעיל את הדין המהותי. דיני הראיות מייצגים את המקצוע היישומי שדן בהפעלת הכללים של הדין המהותי. דיני הראיות אמורים להראות לנו כיצד לטעון את טענותינו, כיצד להוכיח אישום פלילי או להתגונן מאישום פלילי, כאשר הכוונה אינה לטענות המהותיות אלא לטענות הראייתיות. ההליך המשפטי, מבחינת הפעלתו, מיוחד בהיבט הצורני שלו כך שמכוונים אותנו לאופן בו עלינו לנקוט על מנת לקדם את עזרת ביהמ"ש, כך שכאשר מדובר בתובענה אזרחית – סדרי הדין האזרחיים מלמדים אותנו כיצד מגישים את התובענה האזרחית. במשפט המנהלי ובמשפט הציבורי יש כללים, נורמות משפטיות, למשל:
במושג "דיני חוזים" מקופלים חוקי החוזים, חוקי התרופות, ומזה ניתן ללמוד מהו חוזה, מה זה הצעה וקיבול וכו'… אבל, הבעיה מתעוררת כאשר אחד הצדדים מפר את החוזה ועלינו לחפש את הסעד. השאלה היא:
איך מתבצעים הדברים בביהמ"ש? מי מוסמך לדון בסכסוך? מהו הפורום המוסמך לדון?
מהי הצורה שבה אנו מביאים את דברינו בפני ביהמ"ש? איזה מבין העובדות הידועות צריכות להיכלל בכתב התביעה על מנת לעמוד בסטנדרטים שהתקנות קובעות לנו? אם עברנו את כל המשוכות הללו, הגשנו תובענה אזרחית והגיע יום הדיון, נשאלות השאלות: איך מוכיחים שיש בכלל הסכם? מה תוכנו? מתי הוא נחתם? האם מדובר בכלל במסמך בכתב כאשר זהו תנאי מהותי? איך מוכיחים שנגרם נזק ואת שיעורו? האם עדותו של עד היא קבילה ורלוונטית? כדי ללמוד על המחלוקות בין הצדדים יש להשוות את כתב התביעה לכתב ההגנה בהליך שנקרא: "קדם משפט" – הליך זה נועד לברר ולמקד את המחלוקת בין הצדדים, ורק לאחריו יש טעם לברר את העדויות. עדות קבילה ועדות רלוונטית: עדות שמיעה היא עדות רלוונטית, כי היא מתיימרת לשפוך אור על המחלוקת, אך זה לא קביל. לעומת זאת עדות של עד שאומר שהיה חוזה וזו כלל לא נקודה ששנויה במחלוקת – זו עדות קבילה אך לא רלוונטית ולא שייכת לעניין. איך בוחנים מה רלוונטי ומה לא? עד כמה צריכה ראיה להיות בעלת כוח משכנע כדי לשפוך אור על המחלוקת? האם עדות רחוקה שתרומתה שולית יכולה להיחשב כעדות רלוונטית, או שמא רק עדות שתרומתה ומשקלה מהותיים ומטריאליים? אפשר לומר שיש לתת את שיקול הדעת לשופטים שכן גם ראיות כאלה, בהצטרפן לראיות המשפט, יכולות לשכנע ואף להכריע, גם עדויות בעלות כוח משכנע מועט ייחשבו כראיות קבילות ורלוונטיות, משום שההנחה שמתבססת על ניסיון רב שנים היא שגם ראיות כאלה יכולות לשכנע. ראיות בעלות כוח משחד וראיות בעלות כוח משכנע:
השיטה האדוורסרית מבוססת על מושבעים, לכן לא מעט מדיני הראיות מתפתחים על רקע המושבעים, שכן יש ראיות בעלות כוח שמשחד את דעת המושבעים יותר מאשר הוא משכנע אותם. למשל: עברו של אדם יכול להכריע את הכף לרעתו, לכן באנגליה נוצרו הרבה כללים שפסלו ראיות שכוחן המשחד גדול מכוחן המשכנע, ולשופט האנגלי היה שיקול דעת לא להתיר ראיה רלוונטית בגלל העובדה שכוחה המשחד גדול יותר מהחשש שיורשע אדם חף מפשע. * אם כן, בנוסף לכוחה המשכנע של הראיה עליה להיות קבילה, וכדי שתהיה כך היא לא צריכה להיתפס באחד מכללי הפסלות, כמו: עדות שמיעה – אחד הכללים שבגינו מבקרים את השיטה האנגלית.
ראיות חסויות:
מה קורה עם ראיה שנאשם מבקש להציג אך המדינה הכריזה עליה כחסויה? מה קורה אם אדם שנאשם באישום פלילי מספר לעורך דינו דבר מה מפליל והמדינה מזמינה את עורך הדין להעיד? מה קורה אם השופט שומע עד שראה את שני הרוצחים בזירת העבירה ואחד הנאשמים זועק שזה לא הוא והוא מבקש שהנאשם השני יעיד במשפטו ויאמר שהוא לא היה אתו, שכן נאשם לא יכול להעיד במשפט של נאשם שני? בעצם המאבק הוא בין אינטרס הוצאת הצדק לאור, לבין אינטרס היכולת של הפרקליטים למלא את תפקידם מבלי לחשוש שתוך כדי כך הם עלולים לבגוד באינטרסים של לקוחותיהם – מה יותר חשוב? בדילמה שבין שני הערכים הללו הכריע המחוקק לטובת הבטחת אינטרס החיסיון של הקליינט, המחוקק הכריע כך גם כאשר דובר במחיר של ביטחון המדינה. בעצם המצב כיום הוא שבמקרה של עו"ד וכהן דת יש מפי המחוקק ציווי של הכרעה נגד האמת. בדיני הראיות עלינו להכריע בין אינטרסים מתחרים באותה נקודת זמן – מה עדיף על מה? בלעדי האמת אי אפשר להכריע בסכסוך – בטח שלא במשפט הפלילי.
בעוד שבהליך האזרחי מה שחשוב זה לפתור את הסכסוך, ולכן אם הצדדים מסכימים על פתרון הסכסוך בדרך שלא מבוססת על האמת, למשל: ללכת לפוליגרף או לשמוע עדות שמיעה – ביהמ"ש בד"כ לא יתערב משום שמותר להתנות על דיני הראיות, בהליך הפלילי מה שחשוב זה מציאת האמת, ולכן גם אם הצדדים מסכימים על דרך אחרת שלא מקובלת על ביהמ"ש – רוב הסיכויים שביהמ"ש לא יקבל זאת, כי הסכמת הצדדים מוגבלת.
תפקידם של דיני הראיות היא להוכיח את דרכי הבירור, ומטרתם בד"כ היא לסייע לביהמ"ש להגיע לאמת בהליך האישי.
העידן החוקתי:
האם המהפך החוקתי מקרין על דיני הראיות כמו על הדינים המהותיים? האם מאז הוחק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הוא משפיע על יצירת דיני הראיות באופן שלא היה קודם? האם ניתן לומר שאדם קונה לעצמו זכות על דיני ראיות מסוימים? האם עדות של שותף לפשע יכולה להוות עדות מסייעת לשותף השני? – בביהמ"ש המחוזי נקבע שעדות של שני עדים שהם שותפים לפשע היא עדות אחת, ועד לא יכול להיחשב כעד מסייע. בביהמ"ש העליון התהפכה ההלכה, והשופט ברק קבע שעדות הטעונה סיוע יכולה לסייע לעדות אחרת. בשנת 1992, לפני חקיקת חוק היסוד, הדין היה שאדם לא יכול לקנות זכות על דיני הראיות מפני שזה דיוני, כלומר: אדם לא יכול לעבור עבירה בידיעה שהוא לא יכול להיתפס כי עדות העד השני לא תיחשב כעדות מסייעת. האם בעידן החוקתי הדברים שונים ואין לאדם זכות מוקנית בדיני ראיות, למשל: חיסיון מפני הפללה עצמית, שכן זה חלק מזכויות האדם שלנו? השופט ברק אמר שזכות זו נגזרת ממושג החירות שהוא מושג מרכזי בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אדם זכאי להיוועץ בעו"ד ולכן צריך חיסיון. זכות זו מופיעה בחוקת ארה"ב ובצ'רטר הקנדי. האם בעקבות חוק היסוד יכולה הכנסת לקום מחר ולחוקק חוק שקובע שאין חיסיון  מפני הפללה עצמית?
התשובה נעוצה במפתחות שהמחוקק מעניק בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כלומר:
אמנם ניתן לפגוע בזכות, אך זה ייעשה רק בדרך שנאמרה בחוק – פיסקת ההגבלה (סעיף
8 ). אולם, נראה שהפגיעה הזו לא תעמוד בפסקת ההגבלה היות ותפיסתנו כמדינה דמוקרטית היא שזכויות האדם מקודשות והמחוקק לא יכול לרמוס אותן. כיום חלק מדיני הראיות משקפים את זכויות האדם שלנו והטלת מגבלות צריכה לקחת בחשבון את חוק היסוד ומגבלותיו. דוגמא נוספת: אם מקובל שכדי להוכיח אשמה של אדם במשפט פלילי לא די להביא ראיות המצביעות בכיוון, לא די להביא ראיות שכוחן משכנע יותר מהראיות ההפוכות או ראיות יותר סבירות, אלא עלינו להשתכנע מעבר לכל ספק סביר שאכן זה כך.
האם יעלה על הדעת שמחר המחוקק יאמר שהוא מקל עם המדינה בדיני הראיות והוא דורש נטל הוכחה כמו הנטל במשפט האזרחי (כלומר: מאזן הסתברויות)? האם אפשר להחיל את הכלל הזה רטרואקטיבית על אנשים שעומדים כיום לדין? לא רק שלא ייתכן שייעשה כדבר הזה רטרואקטיבית, אלא זה לא ייעשה בכלל משום שהפגיעה בזכויות האדם היא כל כך גדולה עד שזה יתפרש כלא חוקתי, שכן הפגיעה הזו היא למעלה מן הנדרש.
–
ללא ביבליוגרפיה