.  הוכחת הדין הזר-  הוראות דין זר הינם בגדר העובדות אותם יש להוכיח בראיות.  משכך על הטוען לתחולתו של הדין הזר להוכיח, ראשית, שישנה תחולה לדין הספציפי, ושנית, עליו להוכיח מהו הדין הזר. הדין הזר ניתן להוכחה ע"י עו"ד, שופט, משפטן וכן ע"י "אדם אחר" אף אם איננו משפטן, אשר מפאת מקצועו או עיסוקו ניתנת לו הזדמנות לרכוש ידיעות בדין הזר.ישנה הבחנה של פרופ' לבונטין בין זכות צפה לבין זכות ממעוגנת. לגבי זכויות צפות (חוזים, נזיקין) מניחים כי קיים הסדר משפטי זהה בכל שיטות המשפט המקובלות, ולכן נחיל את הדין המקומי.  לגבי זכויות "מעוגנות" שהם זכויות מעצם הגדרתם מעוגנות בדין המסוים שבגדרו נוצרו, אין להיזקק לדין המקומי (פ"ד נפיסי).  מקום בו לא הוכח הדין הזר או שנותרה אי בהירות באשר להוראותיו הרלוונטיות, נשאלת השאלה האם מסתברת יותר ההנחה כי הוראות הדין הרוריטניה זהות להוראות הדין הישראלי (פ"ד נפיסי). אם כן כי אז קמה חזקת שוויון הדינים, המעבירה את נטל  להוכחת התוכן הדין הזר משכם בעל הדין המקש לסמוך על הדין הזר לשכמו של בעל הדין שכנגד. בית המשפט יישם את חזקת שוויון הדינים כאשר  מתמלאים התנאים הבאים: א. לא ניתן להוכיח את הדין הזר- במקרה דנן ניתן להוכיח. ב. אין חשש לקיפוח  זכויותיו של צד שלישי. ג. יש יסוד להניח שהדין הזר מבוסס על עיקרי הצדק האלמנטארי המוכרים בעולם.