אל נכבה החלה במאי 1948 כביטוי למדינה של היהודים ולאסון של הפלסטינים אשר  התגוררו בפלסטין,כמעט
8 00.000 פלסטינים נעקרו מתוך אדמתם מתוך כ-360 ישובים שמרביתם נמחקו כליל.ההכרה של הנרטיב הפלסטיני וההכרה בסבל שנגרם להם זהו דבר הכרחי, לכדי מעורבותה של החברה הישראלית בכך שיש לה חלק מלא באל-נכבה.
כאשר הבריטים היו על סף עזיבת פלסטין החלו מליציות של ההגנה לפתח חשיבה אסטרטגית אשר כונתה "תוכנית ד"  בכדי לבצע טיהור אתני ולבצע רצף טריטוריאלי של הישובים היהודיים . ואכן, לאחר המלחמה ב-1948 נשארו רק כ-
1 00.000 פלסטינים ,וגם השטח אשר היה אמור להימסר ליהודים לפי החלטת האו"ם גבר ונהיה יותר ממה שנקבע בהחלטה .תוצאות המלחמה היו הרות אסון כלפי הפלסטינים, מכיוון שהבינו כי מצבם אינו טוב וכי החלה ההבנה בתוך החברה הפלסטינית כי מאחר והיהודים פה, תשרוד רק ישות פוליטית אחת לאחר עזיבת הבריטים.אולם, היהודים היו יותר נחושים מכיוון שבאותה  תקופה רק החלה לחלחל בהם השואה אשר עברו באירופה וכי לא רצו לעבור את אותה שואה גם בפלסטין מה שהשפיע באופן ישיר על אסטרטגיית הלחימה שלהם. הקישור בין שואת היהודים לאסון של הפלסטינים מכיוון שאלו האחרונים רואים את המערב(ארה"ב ואירופה) ככאלו אחראים ישירים לשואת היהודים כאשר עצמו עיניים לנוכח המאורעות באירופה וכעת הביאו את אותה המצאה של אותם המערביים לפלסטין, בכדי לכפר על מעשיהם ,וגם כאן עוצמים עיניים לנוכח האסטרטגיה של היהודים כלפי פלסטין כמדינה וכלפי תושביה הערבים ,ולכן טראומת הגירוש והגלות כטרגדיה שנתפסת כאחת בצורה לאומית  ואישית נותנת את הדגש שלה בהוויה הפלסטינית יותר מכל אירוע אחר כזיכרון אשר מוטבע כחלק ממאבקם של הפלסטינים