מבוא
" הזכות למידע אינה רק זכות בסיסית מבודדת מהזכויות האחרות, למעשה היא זאת אשר מאפשרת את מימוש שאר הזכויות הדמוקרטיות" (ישי מנוחין, 1999 ) במהלך שלושת העשורים הראשונים לקיומה של ישראל, שלטה בכיפה התפיסה כי מידע שנמצא בידי רשויות הממשלה הוא רכושה של הממשלה ולא של הציבור. היתה זו בעיקרה תוצאה של מסורת פוליטית חד-מפלגתית וממשל ריכוזי, וכן של המצב הביטחוני בו היתה נתונה המדינה, שהציב את הממסד הביטחוני בליבה של התודעה הישראלית והפך את הסודיות לעקרון שנחשב חשוב בהרבה מזכות הציבור לדעת.  המצב החל להשתנות בשנות ה-80, כאשר בית המשפט העליון נתן מספר פסיקות שהרחיבו את זכות הציבור לדעת.
ראויה לציון במיוחד פסיקה שניתנה בשנת 1988 בתיק שניצר, אשר קבעה כי חופש המידע הינו נגזרת של חופש הביטוי, אשר הוכר זה מכבר כזכות חוקתית בסיסית של אזרחי המדינה.  המצב טרם חקיקת חוק בעוד שבית המשפט העליון הכיר בחופש הביטוי כזכות יסוד אזרחית כבר בימיה הראשונים של המדינה, חופש המידע לא זכה למעמד חוקי דומה עד שנים רבות לאחר מכן.
           חוק חופש המידע הוא בבחינת לחם חוקה של כל חברה דמוקרטית ו החשיבות בחשיפת מידע לציבור ועיקרון הגילוי של המידע המצוי אצל רשויות הציבור תוארה בדבריו של השופט תוארה בדבריו של השופט ברנדייס (L. Brandeis, Other People’s Money, CH. 5 (1914)):
“Sunlight is said to be the best of disinfectants; electric light the best policeman” חוק חופש המידע (1998)  מאפשר לכל אזרח או תושב ישראלי לקבל כל מידע המצוי ברשות ציבורית בין אם הוא כתוב, מוקלט, מוסרט, מצולם או ממוחשב.
חוק חופש המידע נחקק על ידי הכנסת במאי 1998 ונכנס לתוקפו במאי
1 999. תכלית חוק זה היא להנהיג בישראל את מהפכת השקיפות באשר לפעולות הרשויות הציבוריות במדינת ישראל. בהכרת החוק בזכותם החוקית של אזרחי ישראל ותושביה לקבל מהרשויות מידע בעל אופי ציבורי, פותח החוק פרק חדש במשפט הציבורי בישראל. חוק זה מהווה נדבך לחופש הביטוי ומרכיב של זכות הציבור לדעת שכן, על מנת להביע דעות ולפרסם מידע, חייבת להתקיים בפני הציבור הזכות לגישה למקורות מידע הנמצאים בידי הרשויות. ללא זרימה חופשית של מידע, לא יוכל הממשל הדמוקרטי במדינה לשמור על צביונו.
זכות הציבור לדעת הינה זכות בסיסית במשטר הדמוקרטי. זכות זו, לפי שיטת השופט ד"ר משה לנדוי (בג"צ 243/62) הינה הזכות לקבל ולהפיץ מידע. זכות זו הינה תנאי הכרחי שבלעדיו אין קיום למשטר הדמוקרטי ובלעדיה לא תיכון דמוקרטיה אמיתית. במסגרת זכות זו כלולה גם החובה החלה על השלטון לידע את הציבור בכל הנוגע למדיניותו ולפעולותיו.
חוק חופש המידע אמור לאפשר לאזרח  מדינה דמוקרטית להיות שותף מלא וליהנות מהזכות לשקיפות פעולות השלטון,  אשר הנה אחת מאבני היסוד למניעת שחיתות שלטונית-ציבורית והגדלת היעילות של  מוסדות השלטון.
בסמינריון זה אבקש לחקור את תפיסת בית המשפט הגבוה לצדק את חוק חופש המידע  ותסקור את תהליך התפתחות חקיקת חופש המידע במדינת ישראל תוך הצגה של סקירה משווה בתחום המתקיימת במדינות שמעבר לים.
לכתוב את מבנה העבודה, לפי המבוא בעבודה על הצנזורה             מבנה החיבור הורכב בצורה מודולארית, כך שכל פרק יסתמך על קודמו. יחד עם זאת, המציאות מכתיבה שינויים והערות מתבקשים, ועל כך אפשר לקרוא בהערות השוליים. וכך, השער הראשון עוסק  ברקע לחקיקת חוק חופש המידע חלקיו האחרים של הפרק כוללים נקודות ראויות לציון חוק חופש המידע חשיבות  החוק נגזרות חוק חופש המידע תרומת החוק  לאזרח טרום חקיקת חוק חופש המידע.
השער השני בחיבור עוסק ישום ואכיפה של החוק חלקיו האחרים של הפרק דנים במקומו של חוק חופש המידע בזירת המשפט,  תפקוד החוק ומשרד המשפטים האמון על יישומו,  תפקוד רשויות השלטון, תפקוד בתי המשפט השער השלישי בחיבור עוסק בפסיקה לאור החקיקה. חלקיו האחרים של הפרק דנים בתכלית חוק חופש המידע, פסיקת בית המשפט.
השער רביעי מציג   מבחן- מבט  משווה על הנעשה בארצות הברית ובקנדה ביחס להפעלה ויישום של חוק חופש המידע