תקציר ניצחונו של צה"ל על מדינות ערב במלחמת ששת הימים בשנת 67' והצלחתו להדוף את הצבא המצרי, הוסיפה ממדים נוספים לסוגיה. באותה תקופה בה נערכה המלחמה הוצג הדבר למדינות סאב הסהרה באפריקה במונחים של מצוקת הפלשתינים, לאחר מכן הפכה הבעיה להיות השטחים שישראל כבשה, במיוחד אלו המהווים חלק משטחה של מצרים. אולם, העדות המרשיעה שארגון אחדות אפריקה חיפש לא הגיעה במהרה, ולמרות הלחץ של מרבית מדינות ערב, הארגון נמנע מלקחת צד בסכסוך.  גם בקיץ 1967, כאשר סומליה וגאנה ביקשו לכנס ועידה דחופה כדי לדון במה שהן כינו "התוקפנות הישראלית", נדחתה בקשתן, כיוון שלא הצליחו לגייס את הרוב הנדרש של שני שליש מהמדינות התומכות בארגון. הסיבה לדחייה מצד המדינות הייתה כי הנושא כבר נדון במסגרת האו"ם. המחצית השנייה של 1971 התאפיינה על ידי מספר פעילויות מצד כמה מנשיאי מדינות באפריקה, אשר בחרו לעסוק בסכסוך הישראלי-ערבי.
שיאם של הניסיונות לגשר, באו לידי ביטוי ביציאת משלחת מ"ארגון אחדות אפריקה" (Organization of African Unity – OAU), שבראשה עמדו 4 נשיאים אפריקנים, ושרים בכירים.
המשלחת הייתה חריגה בנוף האפריקני, שעסק בעיקר ביחסים הפנים-אפריקניים באותן שנים. המשלחת יצאה לדרכה כהמשך ישיר של ועידת הארגון ה-8 שנערכה באדיס אבבה שבאתיופיה, בחודש יוני 1971. בוועידה הסכימו נציגי המדינות האפריקאיות כי המצב במזרח התיכון מהווה "איום רציני על שלומה של אפריקה", וכתוצאה מכך הוא מהווה דאגה גם עבורם. חברי המשלחת החליטו להקדיש מאמץ כדי ליצור לחץ בינ"ל על ישראל לסגת מכל השטחים הערבים שכבשה, ובמיוחד משטחי מצרים שהיא חברה בארגון אחדות אפריקה. למרות שזו הייתה מטרתה העיקרית של ההחלטה שהתקבלה בוועידה, הנסיבות יצרו מומנטום אחר. בהציגו את הקו הערבי של הדיון, נשיא סנגל, סנגהור, ניסח טיוטא של מסמך החלטה, שעליה ביקש ממדינות לחתום, באופן לא אנונימי ובמהרה. המסמך קרא ל"נסיגה מיידית של כל הכוחות הישראליים מכל השטחים שבשליטה ערבית". כמו כן קרא המסמך ל"גינוי ההתרסה הישראלית", לאור סירובה להשיב בחיוב ליוזמתו של דר יארינג ולמכתביו.
העבודה ללא ביבליוגרפיה