עבודה בדיני ראיות – "עדות שיטה" "עדות שיטה" פירושה:
ראיות על נטיית בעל הדין לבצע מעשים כאלה בטכניקה מיוחדת במינה.
ההבדל בין עדות שיטה ובין עדות אחרת על מעשים דומים הינו איפוא הבדל של דרגה: לגבי מעשים דומים אין התביעה חייבת להוכיח תחילה – כתנאי מוקדם לקבילות הראיה – שכל אחד מן המעשים הדומים מהווה עבירה פלילית, די בכך שההתרשמות הכללית מצירוף התכונות הדומות האופיינית לכל מעשה מראה כי המדובר בשיטה אחידה לביצוע עבירות, הנקוטה בידי הנאשם, כאשר העבירה המיוחסת לו היא אחת מהן.
לגבי עדות שיטה, ניתן לעשות שימוש לשתי מטרות: 1. הן לשכנע שהנאשם פעל מתוך כוונה פלילית – כדי להפריך טענת שגגה, טעות או כל טענה אחרת של תום לב 2.  והן להוכיח שהנאשם עשה את עצם מעשה העבירה.
יש שעדות שיטה משמשת ראיה לזיהוי הנאשם כמבצע העבירה. כאשר קיימת עדות ישירה על השתתפות הנאשם בביצוע העבירה, יהיה תפקיד הראיה על מעשיו הדומים לחזק אותה עדות. בהעדר עדות ישירה כזאת, יהיו מעשיו הדומים ובמיוחד אם הגיעו לדרגה של עדות שיטה – הוכחה ישירה לכך שהנאשם הוא שביצע את העבירה. להוכחת "שיטה" לשם זיהוי הנאשם כמבצע העבירה, ניתן גם לסמוך על ראיות שהובאו במשפט גופו ואשר שימשו יסוד להרשעת הנאשם בעבירה אחרת שבאותו כתב אישום.
 כשעדות השיטה באה להוכיח את זהותו של הנאשם, כי אז מחייבת עדות זו הצטברות של תכונות דומות בדרגה גבוהה יותר מאשר עדות על מעשים דומים, המכוונת להוכיח אך את כוונתו הפלילית של הנאשם, באופן שסימני ההיכר לא יטילו ספק בזהותו של המבצע. יש מקרים שבהם די בהוכחת שיטה כדי להוכיח שנאשם פלוני עשה את עצם מעשה העבירה. בפסיקה האנגלית נאמר