עיצוב זכרון השואה בסרט "הקיץ של אביה" קו התפר שבין החברה בישראל ובין זכרון השואה מבוא בעבודה זו חקרתי כיצד מעוצב זיכרון השואה בסרט "הקיץ של אביה" (1988).
הסרט מתמקד בחייה של ניצולת שואה אחת, שטראומת המלחמה הותירה בה חותם נפשי שלא ניתן למחות אותו. גיבורת הסרט היא בתה של הניצולה, אשר מתמודדת עם חוסר היכולת של האם להכיל את עברה או לשתף אחרים במה שעבר עליה.
הסרט חושף את יחסה של החברה כלפי ניצולי השואה בשנות החמישים בארץ ואת הקשיים שעמם נאלצו להתמודד. על מנת לבחון את השאלה, אתחיל בהצגת הסרט. לאחר מכן, אתן רקע היסטורי על התקופה, באוריינטציה של השואה, וכן, ארחיב בנושא ייצוג השואה בקולנוע הישראלי לתקופותיו. השלב האחרון של העבודה יכלול ניתוח מעמיק של הסרט, בהקשר של ייצוג השואה, סיכום ומסקנות.
על הסרט הקיץ של אביה (1988), סרטו של הבמאי אלי כהן, המבוסס על ספרה האוטוביוגרפי של גילה אלמגור, מתאר קיץ בשנות ה-50 בישראל, דרך דמותה של אביה, בתה של ניצולת שואה הלוקה בנפשה. הניה, שאותה מגלמת גילה אלמגור, מקבלת חופשה מבית החולים לחולי הנפש שבו היא מאושפזת ומזמינה את בתה להגיע מפנימיית הנוער אל המושבה הקטנה, שבה מתגוררים ניצולי שואה רבים, כדי לבלות עמה את חופשת הקיץ. במהלך הסרט אביה מנסה להתמודד עם יתמותה מאב ועם מחלת הנפש של אמה, אל מול הצורך להיות כשאר הילדים. זוועות השואה רודפות את הניה ומנתקות אותה מהחיים ואביה חיה את ההתמודדות של אמה, בדידותה, התקפי הטירוף שלה, וכן, הלעג והרחמים של החברה סביבה. אביה שומעת את קריאות הגנאי של הילדים וחווה חוויות משפילות וטראומתיות. במהלך הסרט, היא נכנסת למעין סחרור נפשי שבשיאו היא מעוורת את המורה לבלט. ואולם, נושא השואה אינו מוזכר בסרט באופן מפורש. ככל שמנסה אביה לשאול את אמה על עברה, האם מתנתקת ומתכנסת בעולמה. בסוף הסרט חוזרת אביה אל הפנימייה, ללא תשובות מהותיות לגבי העבר.
רקע על התקופה שבה מתרחש הסרט: שנות החמישים בישראל בשנים 1945-1946
מתחיל תהליך מסיבי של עליה לארץ ישראל, שראשיתו בעלייה בלתי לגאלית. –