"התקשורת הישראלית בימי מלחמת לבנון השנייה: אמת, אובייקטיביות ואחריות" במרוצת השנים הפכה התקשורת מתקשורת מגויסת בימי מלחמת יום כיפור לאמירה שנאמרה על התקשורת "אנחנו במלחמה אז בבקשה תשתקו" (גיל, קצין שריון (במיל') ל ynet 27.07.06) בתקופת מלחמת לבנון השנייה, שלושים ושלוש שנים לאחר מכן. ניתן לראות שינוי דומה בהתנהגות התקשורת בשלושים וארבעה ימי הלחימה במלחמת לבנון השנייה, בה השתנתה התקשורת מדי יום, באופן סיקורה, ברמת ההיכנסות לתמונה המלחמתית, בהגנתה על גורמים מסוימים ובהכפשתה של גורמים אחרים עד שהגיעה לדפוס התנהגות קבוע עליו ניתנה המון ביקורת ועליו אני עתידה לדבר במאמר זה.
התקשורת מהווה צינור להעברת מידע, מתן פרשנות והקשרים, שוק דעות, ביקורת ופיקוח על הממסדים (ממלכתי, פוליטי, כלכלי, חינוכי, תעשייתי), כלי בידור ותרבות ותפקידה הוא לבקר את השלטון ולהיות "כלב השמירה של הדמוקרטיה". חובתה לחשוף את מחדלי השלטון, מקרי הרשלנות, הטעויות וכל אותם פרטים שהשלטון לא רוצה לפרסם כי זה לא נוח לו (רונן, מ. (1998). אתיקה עיתונאית. תל-אביב: חמד, ידיעות אחרונות. כרך ב', פרק 15, עמ' 504). כדי למלא אחר הערכים הללו התקשורת חייבת להיות בלתי תלויה. הבטחת אי-תלותו של העיתונאי יוצאת מעיקרון חופש העיתונות אשר מהווה נורמה מאוד בסיסית כי בלעדיה אי אפשר למלא אחר יעדי התקשורת (גורן, ד. (1986). תקשורת ומציאות – מושגי יסוד בתקשורת המונים, ירושלים: כתר. פרק 13 , עמ'
1 59); חופש העיתונות כנורמה מחייב הטלת מגבלות עצמיות וקוד התנהגות פנימי, זהו הקוד האתי של התקשורת. התקשורת אמנם חייבת לשמור על כך שהציבור מקבל את כל המידע, אך עם זאת היא אינה צריכה לתקוף את הממשל בכל מקרה וללא שיקול דעת (רונן, מ.
(1998). אתיקה עיתונאית. תל-אביב: חמד, ידיעות אחרונות. כרך ב', פרק 15, עמ' 504).