תוכן העניינים

1 . מבוא                                                                                                                      
3
2 . רקע תיאורטי                                                                                                          4
    2.1
הגישה הליברלית/אידיאליסטית/מוסרית     2.2
הגישה הריאליסטית
3 . רקע היסטורי                                                                                                           5

4 . יישום: ליברליזם וריאליזם בהסכם השלום בין ישראל לירדן                               
6     4.1
רקע לכינון יחסי השלום ישראל-ירדן     4.2
כלכלה     4.3
שאלת המים    
4 .4  ביטחון     4.5
מקומות בעלי משמעות היסטורית ודתית 5. סיכום                                                                                                                     11 
6 . ביבליוגרפיה                                                                                                          
1 2 
1 . מבוא
תהליך בניית השלום מאפשר פיתוח שיתופי בין פלחים שונים בחברות אויבות היוצר שינוי חברתי. שלום אמת ניתן ליצור לא רק על ידי הימנעות ממלחמה, אלא באמצעות בניית גשרים חדשים בין יריבים. נכון שקיום דיאלוג בין יריבים לצורך מציאת פתרון לסכסוך הוא צעד חיובי ולגיטימי, אך הוא יכול לעתים להוביל להפניית אצבע מאשימה ולאי הבנה . שיתוף פעולה במיזמים משותפים יוצר מחויבות יעילה יותר מבית ומחזק אינטרסים משותפים בין אויבים לשעבר (סביר,29:2007).
רבים מסכימים לכך שהשלום הוא ערך עליון ונשגב.
שכן בהשתרר שלום, נפתח הפתח לניהול חיובי של יחסים בין מדינות. לכן, המעבר ממלחמה לשלום נתפס,  בדרך כלל, כהזדמנות שעל מעצבי המדיניות לנצלה ולא להחמיצה. אלא שמעבר זה כרוך בבעיות מורכבות, הן למעצבי המדיניות והן לציבור. הרצון לצמצם בעיות אלה נראה לעיתים בעייתי, משום שמדובר בתהליכים המערבים אי – וודאות רבה, כמו גם העלויות הגבוהות של השינוי, ויתורים טריטוריאליים או אחרים. מערכת היחסים בין ישראל לירדן ידעה עליות ומורדות. מצד אחד, קשרים שהיו מבוססים על אינטרסים משותפים כמו מניעת הקמת מדינה ערבית נוספת. מצד שני, שיחות חשאיות שהובילו להבנה מדינית ולהסכמים במגוון נושאים.
בשנת 1994 נחתם הסכם השלם בין המלכה ההאשמית למדינת ישראל, בעבודה זו אנסה לבחון האם הסכם השלום בין מדינת ישראל לבין ירדן נבע מהשקפה ליברלית או השקפה ריאליסטית שהכילה אינטרסים בין שני השחקנים קרי: ישראל וירדן.
שאלת המחקר: כיצד באות לידי ביטוי גישות הליברליזם והריאליזם בהסכם השלום שנחתם בין ישראל לירדן בשנת 1994?
השערות המחקר: בהסכם השלום בין ישראל וירדן באה לידי ביטוי הגישה הריאליסטית שעיקרה: שמירה על האינטרס הביטחוני- קיומי של המדינות תוך הרצון להביא יציבות אזורית. הגישה ליברלית באה לידי ביטוי מצד ישראל וירדן מתוך רצון להשכין שלום וליצירת פתח שיוביל לשיתוף פעולה וראיית אופק משותף.
שיטת המחקר: בחינת הנושא על פי מאפייני מחקר איכותי בהתבסס על מקורות אקדמיים המתארים את היחסים והמניעים שעמדו בפני מעצבי המדיניות.
2. מונחים תיאורטיים בעבודה זו אתמקד בשתי הגישות העיקריות שהשפיעו על החשיבה בתחום היחסים הבינלאומיים במהלך ההיסטוריה – השקפת העולם הליברלית מחד, וזו הריאליסטית- מאידך.
2.1 הגישה הליברלית אידיאליסטית/מוסרית הניחה כי בני האדם אינם חוטאים או רשעים מטבעם, אלא, שהתנהגות מזיקה נובעת מהסדרים מבניים המניעים יחידים לפעול לטובתם שלהם. גישה זו מעמידה את עיקרון המוסר מעל רדיפת השלטון ואת המוסדות מעל האינטרסים, ככוחות המעצבים יחסים בתוך מדינה. הנחות יסוד של מדיניות זו כללו: אופטימיות, אמונה כי ניתן לחיות בשלום, הבנה שהמלחמה היא בעיה גלובאלית ויש לטפל בה באמצעים בינלאומיים ולא מדיניים.
בפעל גישה זו מוצאת ביטויה דרך שלושה תחומים: ראשית, כינון מוסדות בינלאומיים המאפשרים הידברות ומניעת מלחמות. שנית, שימוש בהליכים משפטיים כגון: פשרה ובוררות לשם יישוב מחלוקות ומניעת סכסוכים. שלישית, גישה אמונית- תנ"כית, ניסיון לפרוק נשק מתוך מוסר (קגלי,
5 -27:2001) . צבאג, מוסיף כי הגישה המוסרית מדגישה את הרצוי לעומת המצוי.
היסוד לגישה זו קובע כי שיקולי המוסר מחייבים לעיתים גם את הקרבת האינטרסים הלאומיים. וכן העדפה לישוב סכסוכים בדרכים מדיניות על השימוש בכוח פיזי. כאשר נוצרת אי התאמה או סתירה בין אינטרסים לבין שיקולי מוסר – יש להעדיף את שיקולי המוסר (צבאג,10-12:1997).

2 .2 הגישה הריאליסטית פרדיגמה המבוססת על ההנחה שהפוליטיקה העולמית היא במהותה מאבק על כוח ועל עמדה בין מדינות בעלות אינטרס עצמי הנתונות במצב של אנרכיה, שבו כל מדינה מתחרה דואגת לאינטרסים הלאומיים שלה (קגלי,28:2001).
על פי גישה זו שימוש יעיל בעוצמה, יכול לתרום רבות להצלחתה של מדינה ביחסיה הבין –לאומיים.
שימוש זה נעשה בשלוש דרכים עיקריות:  ראשית, החזקת העצמה ושימורה. שנית, הגברת העצמה וחיזוקה.  שלישית, הוכחת העוצמה והפגנתה (צבאג,14:1997).
צבאג כמו קגלי מצטטים את מורגנתאו, אשר מאפיין את הגישה ע"י שישה עיקרים:  רציונאליזציה –חוקים אובייקטיביים הניתנים לשינוי על ידי חשיבה רציונאלית. אינטרס לאומי ועוצמה כמניעה אותו. אינטרסים משתנים בהתאם לנסיבות בשאיפה למאזן כוחות לשם ייצוב המערכת. הבחנה בין הרמה הלאומית לבין-לאומית – ברמה הלאומית, למרכיב המוסרי משקל גדול יותר מאשר למשקלו ברמה הבין-לאומית הדוגלת באנרכיה. הבחנה בין מוסר פנימי למוסר בין-לאומי – אין אפשרות לנתח ולנהל יחסים בין מדינות על פי כללים ערכיים. תחום אוטונומי – התמקדות בתחום עצמאי הבוחן את המדינה ומניעיה (צבאג,10-24:1997; קגלי,28-29:2001; מורגנטאו,2-12:1968).