א.  מבוא קצר והצגת הנושאים העיקריים המשולבים בדיון:   בין שלל השאלות והנושאים העולים בחקר המהלכים וההשפעות השונות של מלחמת העולם הראשונה, מקומו של הג'נוסייד הארמני בולט כאחד הרכיבים הפרובלמטיים, הסבוכים והמורכבים שבהם. דומה כי בהשוואה לחלק ניכר מהסוגיות בהן עוסקת ההיסטוריוגרפיה של "המלחמה הגדולה", השאלה ההיסטורית סביב לרצח-העם ממנו סבלה האוכלוסיה הארמנית באימפריה העות'מאנית עוסקת בכמה מישורים בעת ובעונה אחת. ראשית, ישנה השאלה ההיסטורית עצמה- מה בדיוק התרחש החל מה-24 באפריל 1915 בתחומיה של האימפריה כלפי המיעוט הארמני? שנית, ישנו המישור המתחקה אחר משמעותו של הג'נוסייד מבחינת תולדות העמים וההשלכות שיש לו על אוסף המקרים הדראמטיים של שיטת השמדת העם, כפי שהיא הלכה והתבססה (או כפי שהיא הופיעה שוב ושוב) לאורכה של המאה ה-20; ושלישית, וזהו המישור בו אבקש בעיקר להתמקד, ישנה השאלה המשפטית- בתמצית, כיצד ניתן להשקיף ולהביט על האירועים האלימים והרצחניים בנגזרת הארמנית במהלך מלה"ע מהפריזמה המשפטית?   לא בכדי הטבח שהתבצע בארמנים במהלך פרק הזמן של מלחמת העולם הראשונה מכונה לעיתים 'הג'נוסייד הנשכח'. לצורך האנקדוטה, יום הזכרון הארבעים לטבח הארמנים ב-55', עבר כמעט ללא תשומת לב עולמית. הבעיות המחקריות, החסר האובייקטיבי במסמכים, בתעודות ובעדויות על שהתרחש, האקלים הפוליטי, וכן- גם הנסיבות ההיסטוריות שהפכו את שואת היהודים לאימה שהטילה את צילה וטשטשה את רשמיו של כל אירוע אחר על רקע אתני, הפכו את הדיון ההיסטוריוגרפי בנושא האירועים האכזריים שהתחוללו במזרח-אנטוליה לדיון פרובלמטי. אומנם, בניגוד לשואה היהודית, שדה אי-ההסכמה ביחס לאירועים אינו נוגע לעצם השאלה בדבר התרחשותם או אי-התרחשותם הינו קריטי פחות מהבחינה העובדתית, אך סבוך יותר בנוגע לנסיבות ולסיבות שהניעו אותם, הכוונות והתכניות שהניעו אותם, אם בכלל, והמוטיבציה לביצועם. רוצה לומר, אין כל ויכוח על עצם התרחשותו של טבח הארמנים, ואין שום עוררין על האכזריות, היעדר הרחמנות והיעדר ההומאניות שאפיינו את אלו שהשתתפו בביצוע; אך המחקר עודנו מפוצל בתוכו וזרוע חילוקי דיעות בנוגע לשאלה האם אכן היה תכנון מוקדם ומכוון מראש של ממשלת האימפריה העות'מאנית בכל הנוגע לתוצאות האיומות.  אין צורך להכביר מילים על מאמציה של הרפובליקה הטורקית, זאת שירשה את האימפריה העות'מאנית, למנוע כל דיון בנושא. אך לצד המדיניות האחידה והעקבית של טורקיה, הצטרפו גורמים נוספים ונסיבות היסטוריות שטשטשו את רשמיו של האסון הארמני, מה שבוודאי לא סייע לפיתוחן של דוקטרינות מבוססות וגם מפותחות בנוגע למהלך העניינים ולאקלים שבצלו נתפתחו התנאים שקדמו להם. פרט לפעולותיהן המגמתיות והעקביות של הממשלות הטורקיות לאחר מלה"ע ה-1, הצטרפו ל'שיכחת הזכרון' אף המאבק בפאשיזם ובנאציזם בשנות ה-30 וה-40, ובעיקר מוראותיה ולקחיה של קטסטרופת היהודים, שהטילו צל כבד על כל אימה אחרת שקדמה לה (גם אם זאת התרחשה על אדמת אירופה). לרשימה זאת חוברת גם ההתנהלות הפוליטית של הארמנים בשדה התודעה הבינלאומית וחוסר-יכולתם או אוזלת ידיהם להביא להפנמת העוול הדרמטי שנגרם לארמנים במהלך המלחמה, ומכאן להפיק ממנו מוסכמות ומובנות היסטוריות וגם פוליטיות-מדיניות ביחס לטבח הארמני בזכרון הקיבוצי של המערב. במקום זאת, הקמפיין להעלאת הנושא-מחדש לדיון ציבורי מתחדש רק בשנות ה-60 (והוא נשען על תעמולה וגם על מעשי טרור של ארגונים ארמניים), וגם אז הוא עדיין ממשיך לחסות בצלו, באופן אובייקטיבי, של הדיון בלקחי השואה.   כיצד ניתן להסביר את המקום המוזנח ונטול תשומת הלב, בוודאי עד לסוף שנות ה-60, שתפס לעצמו הטבח הארמני? גם לזכרון וגם לשיכחה, כנראה, יש סיבה ומשמעות כשלעצמם, וכפי שאירועים היסטוריים לא מתרחשים יש מאין, כך יש תנאים פוליטיים-מקומיים ופוליטיים-מרחביים המביאים את הדיון והמחקר בטבח הארמני לנקודה בה הוא נמצא. ישנם, כמובן, הקטסטרופה הענקית שטלטלה את העולם כולו בשנות ה-40 ולצדה השיקום הארוך ממלה"ע ה-2; היעדרן של תחושות אשם ואחריות מצדן של מדינות אירופה, אלו החדשות שקמו לאחר הסדר החדש של תום מלה"ע ה-1 וגם אלו הוותיקות והמעצמות המסורתיות; ואפילו תחושה סובייקטיבית של אי-אחריות ל'גורלם' של הארמנים מצדה של טורקיה המודרנית ושל התימה השלטת בתודעה הטורקית הקולקטיבית. השתיקה בדעת-הקהל, בפוליטיקה, בתודעה ובהיסטוריוגרפיה הטורקית מובנת מאליה. בתקופה המיידית שלאחר הקמת הרפובליקה המודרנית, יורשת האימפריה, תשומת הלב והמאמצים הטורקיים הופנו להתאוששות מהמלחמה ומנזקיה, כך שגורלם של הארמנים, נורא ככל שהיה, נתפס כחלק מתלאות המלחמה הגדולה, תוצאותיה ומחיריה. מבחינת ההיסטוריוגרפיה ומצדם של מעצבי וסוכני הזכרון של התודעה הטורקית, הרי שבאופן אובייקטיבי, תקופת הזוהר של האימפריה (בין המאות ה-14 וה-16) היוותה את כר המחקר והעיסוק העיקריים, כדגם להישען ולהתרפק עליו, וכאמצעי לגיבושה של היסטוריה משותפת וגיבוש סביב מכנה משותף חיובי. על כן, לא הייתה להיסטוריוגרפיה הטורקית שום סיבה לעסוק בנושא שהיה קשור בשנים המחמיאות פחות, בלשון המעטה, של המולדת ההיסטורית, ובעניין שבכל פרספקטיבה באשר היא בוודאי שלא יאדיר את שמה של האימפריה-לשעבר.   לטענתם של חלק מההיסטוריונים העוסקים בפרשה זאת, חלק מהסיבות ליחס ולטיפול המהוססים, אם ניתן לכנותם כך, נעוצים במסלול אותו התוותה וסימנה ההיסטוריוגרפיה הארמנית באופן נחרץ.
יתכן והטענה כי טבח הארמנים נדחק באופן בלתי הוגן מהזכרון ההיסטורי הקיבוצי והמשותף במאה ה-20 לא בשל האירועים, שהיו חמורים וקיצוניים באופן שאין הדעת מניחה כלל, אלא בשל 'טכניקת עיצוב האשמה' שסימנה את המעורבים בפרשה:
ההיסטוריוגרפיה הארמנית והפרו-ארמנית המקובלת העדיפה להציג לאורך השנים את מוראות מלה"ע ה-1 בגיזרה שלה באופן חד-צדדי, ואולי אף פשטני. על-פי הטכניקה הזאת, העות'מאנים, או שמא העות'מאנים בהשראת האידיאולוגיה והמדיניות של "הטורקים הצעירים", התנפלו על המיעוט הארמני בכוונה להכריתו מן הארץ וביצעו את הג'נוסייד הראשון על אדמה אירופאית. הכיוון ההיסטורי הזה מזמין עיצובה והנמקתה של אשמה פלילית במישור הבינלאומי הפומבי ובמישור האחריות- הטורקים, כיורשיהם של האימפריה העות'מאנית, הם אלו שצריכים לשאת באחריות, להכיר בפשעיהם ולשלם את המחיר.
מטרת המגמה הרוויזיוניסטית של סוף שנות ה-60 ותחילת ה-70 התכתבה באופן מסויים עם המודעות הגבוהה והמרכזית לפשעים שבוצעו כלפי העם היהודי באירופה מידי הנאצים ומשתפי-הפעולה עמם.
הרוויזיוניזם הארמני לא התכוון (לפחות בראש מעייניו) ליצור תנאים שיקדמו ויניעו לעבר הקמתה של מדינה לאומית ארמנית חדשה באנטוליה, אלא להשיג הכרה בינלאומית, היסטורית ותודעתית באחריותו של העם הטורקי למה שנעשה לארמנים- בדומה, למעשה, להכרה שאין עליה עוררין בנוגע לאחריותם של הגרמנים כלפי היהודים, מעל ומעבר למבחן הזמן.   ואולם, כפי שאנסה לטעון בהמשך, טכניקה של עיצוב אשמה פלילית התלויה בקולרה של המדינה הטורקית הינה טכניקה שמגרעותיה וחסרונותיה עולים בניכר על יתרונותיה.
החטיבה של החוק הפלילי והמשפט הבינלאומי היא החטיבה הסבוכה והפרובלמטית בעולם המשפטי. אין הכוונה לטעון כי דיני החוזים, קונסטלציות פליליות או נימוקים לחבות למשפט האזרחי הינם פשוטים ונוחים יותר לטיפול, לעיסוק ולמחקר משפטי, אלא שאפילו בתחילת המאה ה-21 ולמרות פעילותם של טריבונאלים ממסדיים בינלאומיים (כמו ביה"ד הבינלאומי בהאג), חטיבת המשפט הבינלאומי הפומבי עדיין חסרה את הבסיס והלגיטימציה שיכפיפו את השחקנים בשדה למרותה, והיא נמצאת בסיטואציה בה חסרה עדיין הסכמה גלובלית על מונחי היסוד המשפטיים שלה; אולי על עצם מקורות הסמכות שלה.   על כן, בהזדמנות זאת נראה שאפשר לנסות ולקרוא למהלך אינטרדציפלינרי. בספירה המשפטית, שמורה חטיבה ללימודי דיני הנזיקין. בשונה מדיני החוזים, דיני הקניין או המשפט הבינלאומי, דיני הנזיקין מגדירים את מושג הצדק המשפטי באופן שונה. במוקד דיני הנזיקין עומדת עוולת הרשלנות, ובמרכזה עומדת השאלה האם נזק שהתרחש אכן התרחש בעקבות רשלנותו, קוצר-ידו, חוסר-זהירותו, אדישותו או עצימת עיניו של מי שיכול היה למנוע את קרות הנזק? תחת כפיפה זאת, ניתן לנסות ולהציע פריזמה משפטית אחרת לבחינת האירועים שהתרחשו כלפי האוכלוסייה הארמנית באימפריה העות'מאנית, כזאת שתתבסס על לוגיקה ועל מודל נזיקי.    מובן שמדובר באינטרפטציה מופשטת- אין קטגורייה של 'נזיקין פוליטיים' או 'נזיקין היסטוריים'; אין ניזוק ומזיק, אין חובת זהירות, ואין קשר סיבתי משפטי או עובדתי; ואולם, אנסה להדגים ולהמחיש את התימה המרכזית של דיני הנזיקין: קיומה של חובת זהירות.
המבחן שלפיו נגזרת השאלה הנזיקית מתמקד במציאתו (או בפסילתו, לחילופין) של סטנדרט התנהגות סביר ואחראי, שהיה צריך לנקוט בו לאור הנסיבות. הפרתה של חובת זהירות מייצרת נזק, ונזק זה הוא שמצביע על קיומה של אחריות נזיקית. החלק העיקרי של דיני הנזיקין, על מנת לסכם את ההצגה הכוללנית מאוד של מבוא מקוצר מעין זה לדיני הנזיקין, מבקש לסמן את האחראי ולשפות ולפצות בגין אותה הפרתה של חובת הזירות וגרימת הנזק. כעקרון, הרציונאל התיאורטי של הנזיקין מבקש להחזיר את המצב לקדמותו; יחד עם זאת, ברובם המכריע של המקרים המגיעים לכדי בירור משפטי, מסקנתו של ההליך מייצרת החלטה על שאלת האחריות וגוזרת בגינה פיצויים כספיים בשל גרימת העוולה.     האם השלטונות והממשל העות'מאני היו חייבים בהקפדה על חובת זהירות נזיקית-היסטורית? מי הוא "המונע היעיל ביותר", זה שבו תולים התנאים והנסיבות את היכולת המניעתית הסבירה והמתקבלת על הדעת? חרף אי היציבות של המערכת המדינית והבינלאומית במהלך מלה"ע ה-1, ניתן לסמן, גם אם מדובר במהלך שהוא יותר היסטוריוגרפי מאשר מהלך שאכן התרחש בשדה המציאות, חובות זהירות בסיסיות המתקיימות בין השלטון לבין נתיניו, גם אין מדובר במערכת יחסים דמוקרטית או רפובליקנית. בראייה שלאחור, נראה שלא יקשה הדבר בידינו להוכיח התרשלות חמורה, אולי אפילו רשלנות פלילית; גם אם השלטון העות'מאני לא התכוון באמת ובתמים להביא לרציחתם של מאות אלפי ארמנים. עצם הבחירות המוטעות, השגויות באופן קיצוני, שהביאו להחלטות פזיזות מדי, גזרו את גורלם של רבים כל כך למוות אכזרי. גם אם גירושם של הארמנים ממקומות הישוב הקבועים שלהם במחוזות אנטוליה לא תוכנן מראש, וגם אם לא נועד לנצל את אמתלת שעת החירום של המלחמה והאיומים הפנימיים כדי למחות את הארמנים מעל אדמת אנטוליה, הרי שהוא לכל הפחות נוהל בצורה כושלת, חסרת אחריות באופן מוחלט. כל שלטון והנהגה שעיניהם בראשם היו צופים את ההסתבכות ההולכת ומחריפה של קמפיין עקירה שכזה, המוביל אוכלוסייה אזרחית בתנאים גיאוגרפים ואקלימיים בלתי נסבלים לעבר הלא-נודע.