פרויקט בנושא בריאת העולם מיועד לילדי כיתה א' גיל-רך, שנה ג' ירושלים, תשס"ז, 2007
מבוא תיאורטי שישה ימי בריאה סיפור בריאת העולם נפתח בהודעה / פתיחה רעיונית-חגיגית, באמצעות הפס' הראשון: "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ" (בר' א', א'). משמע, בראשית, בתחילת הימים, בעבר כל כך רחוק שאדם יכול להעלות על דעתו, ברא אלוהים את השמים ואת הארץ, המהווים את היקום בו אנו חיים ( א.ש.הרטום. תשי"ד. עמ' 13.  דעת מקרא.
2000.עמ' א'-ב.  מ.ד.קאסוטו.
תשי"ג.עמ' 1).
השימוש במילה "ברא" בא להורות על פעולה יוצאת מגדר הרגיל, פעולה אלוהית, ויש בה משום הדגשת הפלא שבבריאת העולם. בריאה "יש" מ"אין" (הרטום. תשי"ד.עמ' 14. דעת מקרא. 2000. עמ' ג').
כשהחל אלוהים לברוא את השמים ואת הארץ, הארץ הייתה "תוהו ובוהו". החומר הגולמי ממנו נוצרה הארץ היה במצב של חוסר צורה וסדר, ערבוביה. ומכיוון שטרם נברא האור, היה חושך, מעין חשכת מים (תהום), עננים כבדים וערפילים. אך למרות כל ה"תוהו ובוהו" והחושך בהם הכול היה שרוי, ריחפה רוח האלוהים. מ.ד. קאסוטו (תשי"ג), בספרו "מאדם ועד נח" (עמ' 14-13), מכנה  רוח זו "השגחה אבהית", ומדמה זאת למצב בו הגוזלים הקטנים, מכיוון שהם אינם יכולים עדיין לרכוש להם את שנחוץ להם למחייתם, ובשל כך הם לא יוכלו להמשיך את קיומם, להתבגר ולהיהפך לנשרים, ורק השגחת הוריהם המרחפים עליהם מאפשרת להם את הקיום והמשכת החיים, כך בשביל הארץ, שהייתה מעין גוש גולמי חסר כוח חיים, רוח האלוהים הייתה עבורה מעין השגחה אבהית המרחפת ומאפשרת התפתחות חיים. לאחר פתיחה זו, המהווה כאמור הודעה ומעין רקע, בא הסיפור על כל מה שברא אלוהים בכל אחת מששת ימי הבריאה. כשבעצם, כל פרשת הבריאה כולה, הינה להורות שהעולם, כל מה שנמצא בו, נברא במאמרו של האל, בהתאם לרצונו ולפי תוכנית קבועה מראש (הרטום. תשי"ד.עמ'  13. דעת מקרא. 2000. עמ' א'-ב'. קאסוטו.
תשי"ג. עמ' 1).
ביום הראשון נברא האור. גם כאן נעשה שימוש בדימוי למצב בו אדם נכנס לסדר חפצים הנמצאים במקום אפל ולא מסודר, והדבר הראשון הדרוש לו לשם כך הוא האור.
 חשוב לציין כי אור זה אינו אורם של ה'מאורות הגדולים', שנבראו רק ביום הרביעי, אלא אור אחר (הרטום. תשי"ד. עמ' 14. קאסוטו. תשי"ג. עמ' 14).
לאחר שנברא האור, ומכיוון שכאמור, החושך היה קיים, הבדיל אלוהים בין האור לבין החושך, וקבע לכל אחד מהם את זמנו ומקומו המיוחד: האור משמש בחלק היממה הנקרא יום, והחושך בחלק היממה הנקרא לילה. הענקת השם מהווה מעין הודעה מטעם הקורא (ה') על הדבר שקרא לו בשם, וכן על בעלותו. בנוסף, מהווה הענקת השם ייעוד לקרוא (הרטום.
תשי"ד. עמ' 14. דעת מקרא. 2000. עמ' ט').
ביום השני נברא הרקיע, "רקיע השמיים", "אותה כיפת השמיים הנראית לעין הצופה מן הארץ" (דעת מקרא. 2000. עמ' יא'). ע"י בריאת הרקיע נוצרה הבדלה בין המים שמעל לרקיע, שנקראו "שמיים" – שם-מים, לבין המים שמתחת לרקיע (הרטום. תשי"ד. עמ' 15. דעת מקרא. 2000. עמ' יב'. קאסוטו.
תשי"ג. עמ' 18).
ביום השלישי לבריאה נאספו כל המים אשר מתחת לרקיע, –