הסכסוך הישראלי-פלסטיני נחשב לאחד הסכסוכים האתניים המודברים בעולם. במהלך עשרות השנים בהם התנהל הסכסוך- וביתר שאת מאז ועידת מדריד נעשו ניסיונות רבים, לרוב בתיווך צד שלישי, במטרה להביא את הסכסוך לסיומו, אך לשווא. אנשי מקצוע ושליחים משני הצדדים שקדו אלפי שעות על הכנת מסמכים, הצעות ומפות. צוותי משא ומתן בילו מאות שעות מסביב לשולחן הדיונים בחיפוש אחר נוסחה שתוביל לשלום. דבר אחד נשכח: "אין דרך לשלום, השלום הוא הדרך".
המאבק העקוב מדם השאיר את הצדדים חסרי אמון אחד בשני ועייפים מכדי להגיע להסדר יצירתי שירפה את הפצעים שגרם כל צד לצד האחר. כל צד תבע בעלות על המשאבים החומריים של הארץ תוך התעלמות, ואף הדחקת, הצרכים הנפשיים והרגשיים שלו ושל הצד השני.
ההנחה שחלוקת האדמה והמשאבים בין הפלסטינים לישראלים תביא לדו-קיום ולסיום הסכסוך ההיסטורי והעקוב מדם היא שגויה. הריחוק ואף העוינות בין העם המצרי והירדני לבין העם הישראלי הוא הדוגמא הבולטת לכך שלא די בעוד מסמך חתום על ידי מנהיגים, והטענה שסיום הסכסוך הישראלי- פלסטיני הוא המפתח לשיפור היחסים בין ישראל לשכנותיה היא בעצם ההוכחה לכך שאין צורך בהסכם שלום פורמאלי ו"קר" עם הפלסטינים, אם כי בהליך של פיוס רגשי בין שני העמים.
אנו טוענים כי דרוש לישראלים ולפלסטינים הליך פיוס אמיתי אשר מושתת על צדק, אמת וחשוב מכל התנצלות הדדית על הצער והכאב שכל צד גרם לצד השני. העבודה תתמקד בהליך הפיוס הדרוש לצד כל תהליך מדיני עתידי וההשפעה שלו על עיצוב היחסים בין שני העמים, ובמסגרתה ננסה להוכיח שללא פיוס רגשי בין הקבוצות המסוכסכות, כולל התנצלות כנה, הכרה בקיומו ובזכויותיו של האחר, ולקיחת אחריות על הכאב שנגרם לו, לא יבוא הסכסוך הישראלי-פלסטיני על תומו גם אם ייחתם הסכם מדיני בין הצדדים.
לעמים העומדים מאחורי המנהיגים יש השפעה מכרעת על קבלת תהליך השלום או דחייתו. אותם עמים אשר שנאו אחד את השני עד חולי, פגעו אחד בשני עד זוב דם, זקוקים לתהליך של ניקוי אורבות בטרם יישלחו את נציגיהם (מנהיגיהם) לחתום הסכם שלום. לטענתנו הדבר אפשרי ואף נחוץ אם שני העמים באמת חפצים בשלום ובחיים משותפים בארץ הקטנה שלנו.  אולם דרושה לו הכנה רבה ומוכנות נפשית שיאפשרו לכל צד לקבל את הצד השני באשר הוא ולכבדו.  אנו מאמינים כי הסכם שלום מדיני יצלח אך ורק אם יושתת ויבוסס על תהליך אמיתי ועמוק של פיוס, בניית אמון וכבוד הדדי יוכל לצבור חיים ולהבטיח שכנות טובה בין שני העמים.
בכל זאת חשוב לציין כי לאורך שנות הסכסוך ניתן היה לזהות ניסיונות שונים לטפל בפאן הרגשי, הכואב של הסכסוך.
ניסיונות בולטים במיוחדים הם הסכמי השלום באוסלו וה"מפקד הלאומי".
בהסכמי אוסלו, הוחלט על נסיגת ישראל מהיישובים הפלסטיניים ברצועת עזה ובאזור יריחו, ועל הקמת רשות פלסטינית למשך תקופת ביניים של חמש שנים. על-פי ההסכם, בתום חמש השנים של תקופת הביניים, יועברו הסמכויות בכל שטחי יהודה והשומרון וחבל עזה בענייני חינוך, תרבות, בריאות, רווחה, מיסוי ישיר ותיירות לידי הרשות הפלסטינית, ותוקם משטרה פלסטינית חזקה. לאחר מכן יתקיימו בחירות למועצת הרשות הפלסטינית. ישראל תמשיך להיות אחראית על הגנה מאיומים חיצוניים ותישא באחריות כוללת לביטחונם של ישראלים בשטחים אלה. ישראל התחייבה לבצע נסיגות נוספות משטחים ביהודה ושומרון, אך בהסכם לא צוינו האזורים והיקפם.  מכיוון שהקרע בין שתי הרשויות היה כ"כ גדול, לא היה אמון והחשדנות ניכרה בכל. הוחלט על יצירת מרחב לבניית אמון באמצעות יצירת חמש שנים של הסדר ביניים. כך, בתקופה זו, יתקרבו הצדדים, יקיימו מגע כלכלי, מדיני, עסקי שישקם אט-אט את האמון המרוסק. היום, 15 שנה אחרי, אנחנו עדיין שרויים תחת הסכם הביניים. הסכסוך הסלים והאמון והקרע בין הצדדים רק החריף.
ניסיון נוסף ליצר בניית אמון בין שני הצדדים בא לידי ביטוי ב"מפקד הלאומי". זו יוזמת שלום חוץ פרלמנטארית אזרחית, שבראשה עמדו עמי איילון ראש השב"כ לשעבר מן הצד הישראלי וד"ר סרי נוסייבה מן הצד הפלסטיני. מטרת היוזמה הייתה להשיג כמה שיותר חתימות על מסמך עקרונות שיוגש בסופו של דבר למנהיגי שתי המדינות. היו ציפיות להחתים על זה מיליונים, אך חתמו על זה מעטים יחסית – כמה מאות אלפי ישראלים והפלסטינים החתימו עוד הרבה פחות, בין היתר בשל העדר הפופולאריות של נוסייבה ברחוב הפלסטיני.  מלבד הסכם חתום על סוגיות הליבה (בהסכם:  שתי מדינות לשני עמים, גבולות, ירושלים בירה לשני העמים, זכות השיבה, פירוז מנשק וסוף לסכסוך), ל"מפקד הלאומי" הייתה כוונה ליצר תהליך BOTTOM UP של קירוב לבבות אצל אזרחים ישראלים ופלסטינים, יצירת הזדהות בין האנשים שחווים את הסכסוך על בשרם ולהביא לידי המנהיגים את "דבר העם". בסופו של עניין תהליך "המפקד הלאומי" הפך למסמך עקרונות עליו חתמו מעט מאד אנשים משני הצדדים ולא נעשה תהליך רגשי אמיתי שיגבה את המסמך זה.
אם כן, ניסיונות העבר של בניית האמון וקידום תהליך של פיוס בין הצדדים לא צלח עד כה.
העובדה שכל ניסיונות השכנת השלום באזור נכשלו מצביעה לא רק על חסר כלשהו בעבודות ההכנה שקודמות לתהליך ובפעולות הנלוות לו, אלא גם על העדר מוכנות נפשית להכיר בקיומו ובזכויותיו של הצד השני. הסכסוך הישראלי-פלסטיני מתקרב לשלב ה"לא פתיר" בשל מורכבותו והמכשולים הרבים אשר מצטברים עם חלוף הזמן בפני שני הצדדים. העבודה שלנו תכיל בנוסף לרקע
התיאורטי על נושא הפיוס בין הקבוצות, שתי הצעות לנאומים עבור מנהיגי שני העמים וכן דיון המתמקד בחשיבות הפיוס – לצד התהליך המדיני – בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בקשת סליחה על עוולות העבר היא חלק מהתרבות המדינית של ימינו.  זה לעולם אינו צעד קל. ציניקנים יגידו: זה לא שווה כלום. בסך הכול, רק כמה מלים. והרי מלים הן מצרך זול. אבל למעשה יש בזה תוכן עמוק.  הדבר מחייב שינוי דרסטי בהשקפת-העולם הציבורית ובספרי-הלימוד.  אנו מאמינים שהשלום בינינו לבין העם הפלסטיני – שלום-אמת, המבוסס על התפייסות של ממש- מתחיל בבקשת סליחה.  בעיני רוחנו אנו רואים את נשיא המדינה או ראש-הממשלה עולה לדוכן בישיבה חגיגית מיוחדת של הכנסת, ונושא נאום היסטורי.  הרעיון שעומד במרכז העבודה שלנו הוא תולדה של שיחות והרהורים שעברנו ביחד – כישראלית יהודיה וכערבי -ישראלי, במהלך לימודנו המשותפים בחוג ליישוב סכסוכים באוניברסיטת תל-אביב.  אנו טוענים שדרוש לישראלים והפלסטינים הליך פיוס אמיתי אשר מושתת על צדק, בניית אמון וחשוב מכל התנצלות הדדית על הצער והכאב שכל צד גרם לצד השני.
באשר לנאומים נבקש להדגיש כי כל אחד מאיתנו (עדי ואבראהים) בחר לכתוב את נאום בשם אחד המנהיגים (עדי בשם הישראלי ואבראהים בשם הפלסטיני) מבלי שניחשף אחד לנאומו של האחר. חשיפת הנאומים אחד בפני השני תיעשה לאחר הגשת העבודה למזכירות החוג.