"נשיא המדינה, משה קצב, זימן את עצמו ליועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, והגיש בפניו תלונה בגין סחיטה באיומים ועלילת שווא. התלונה הוגשה נגד אישה, הטוענת כי הנשיא תקף אותה מינית וביצע בה מעשים מגונים בכוח" (NRG מעריב, 2006). דיווח זה שימש למעשה כ"יריית הפתיחה למה שהפך עד מהרה לכדור שלג תקשורתי שהלך והאיץ את תנועתו ובמשך כל תקופת החקירה, לא חדל פרסומם של פרטים חסויים אודותיה" (לוי,
2 008). ההתקפה התקשורתית חסרת התקדים על קצב, תדמיתו, התנהלותו, הרגלי המין שלו במשרדים ובבית הנשיא, רמסה למעשה ברגל גסה את פרטיותו, משפחתו וחזקת חפותו. העיתונות הכתובה בישראל יצאה בכותרות ענק ראשיות, כמעט מידי יום ביומו על מעללי נשיא המדינה שכונה בין היתר כ"אנס סדרתי" ו"מטרידן אובססיבי" (פכטר, 2009).
עד מהרה הפך הנשיא ממאשים לנאשם ובעיתונים פורסמו עדויות של מספר נשים שעבדו עמו לאורך השנים ותיארו הטרדות מיניות ועבירות מין אחרות מצדו. בסיקור תקשורתי בנוסח זה קיים "סיכון ממשי להשפעה אם לא על בית המשפט הרי על אלה העשויים לשמש עדי מפתח בפרשה. שנית, מאיים הוא להעביר את מרכז הכובד של ההכרעה בשאלת האשמה או החפות מן הערכאה המוסמכת אל המרקעים ואל דפי העיתונים, תוצאה אשר מקומה לא יכירנה בחברה דמוקרטית. –