השוואה בין ה"סעודה האחרונה" של לאונרדו דה וינצ'י לבין ה"סעודה האחרונה" של עדי נס.
נס בונה אלגוריות על מצבו האישי ועל המצב האנושי, במהלך עבודתו הוא תר אחרי נראטיבים החבויים אצלינו בזיכרון התרבותי הקולקטיבי, באמצעות המקדמים התרבותיים הטעונים בתוכינו הוא שב ומחייה את הדמויות, הוא מטעין אתן עם מתחים ועם סודותיהם מהעבר, החיילים שמופעים אצל נס :
צוחקים, מדברים הם יותר נימפות חינניות מאשר מאצ'ואים , מה שהופך את תיאורם לסוריאליסטי,שכן האמת מוכרת לכולנו וחיילים לא מתנהגים כך בחיים הממשיים, נס מפגין את כשרונו לבנות תמונה בתוך תמונה, מבלי להפוך את תמונת ה"מקור" , לפעמים התמונות שלו דורשות ידע איקונולוגי , אך לא פעם הוא בוחר באיקון מוכר לכולם. בהקשר למה שלמדתי מן המאמר העיבוד של התמונה בקירוב כל כך לתרחיש של ליאונרדו דה וינצ'י יוצר חיבור ישיר אל הזיכרון אל הדימוי המקורי החייל המייצג את ישו אומנם מסמן את מרכז התמונה אבל לא את הנארטיב , כאן אין מחווה להזמין את הצופה כמו ב"סעודה האחורנה" של דה וינצ'י , נס יוצר עמימות דו משמעית שכיום מצליחה להשפיע על היכולת שלנו לנתח יצירת אומנות בין אם היא מודרנית או לא היא על ידי שפה מוכרת וכמובן מנהגי תרבות שונים, הקודים שאנו מורגלים אליהם לעולם לא יעזבו אותנו, שפת הסימנים שרכשנו במהלך החיים רק מתפתחת ואוצר הסימנים הקודים רק גדל וגדל והדברים מתחברים כשלעצמם. תוכן עניינים:
                                                                                                                                  עמוד פרק א':
"הסעודה האחרונה" לאונרדו דה וינצ'י –.       3
פרק ב':  "הסעודה האחרונה" עדי נס –…     13
פרק ג':
ניתוח היצירות –תכנים וצורות —     15
סיכום:
–.
תמונות —     17
ביבליוגרפיה ..
    18