הגורמים שהובילו למלחמת האזרחים בלבנון 1975-1989
מבוא
1943 היא השנה בה קיבלה לבנון המודרנית את עצמאותה על ידי המערב. זו השנה בה נקבע יום העצמאות עבור האוכלוסייה הנוצרית מרונית שחיה באזור סוריה – לבנון טרם הכיבוש המוסלמי. במהלך השנים נדחקו המרונים לאזור הר הלבנון והיו זקוקים לבן ברית חזק שיסייע להם בתוך הסביבה העוינת, ומצאו את העזרה במערב ובפרט בצרפת. עלייתו של המערב בשלהי המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים ככובש נאור, העלתה גם את הצלחתם של המרונים בלבנון כבני ברית בבקשתם לסמכות שלטונית, ומאוחר יותר גם  בהרחבה לרוב, לכיוון סוריה. בכל התהליך הזה לא הובאה כלל בחשבון העובדה, כי בגין מעשה זה יופר סטאטוס קוו שקיים באזור מאז המאה השביעית לספירה.    ב 13
באפריל שנת 1975 אירעה התקרית האלימה הראשונה בסדרה, בין המיליציות הנוצריות בלבנון שביקשו לשמור על הסטאטוס קוו, לקבוצות מוסלמיות שביקשו לשנות אותו. תקריות אלה הידרדרו ככדור שלג לכדי מלחמת אזרחים שנמשכה עד שנת 1989. רבות הקבוצות האתניות החיות בלבנון, אך ניגוד אינטרסים בולט במיוחד שרר בין הנוצרים המרונים, יוצריה ומקימיה של לבנון כמדינה נוצרית, לבין המוסלמים הסונים, כקוטב הנגדי ששלל את זכות קיומה של מדינה זו. איתמר רבינוביץ' וחנה זמיר היטיבו לתאר את מצב הביש בספרם כשטענו כי השאלה שצריכים אנו לשאול איננה "מדוע פרצה באפריל 1975 מלחמת האזרחים בלבנון" אלא "כיצד הצליחה המדינה הלבנונית להתקיים עד 1975".
מטרת עבודה זו היא להבין את שורשיו של הסכסוך האתני העמוק בין שתי קבוצות אתניות בלבנון, דהיינו הנוצרים מרונים והמוסלמים שהגיע לכדי מלחמת אזרחים. בנוסף לכך עבודה זו תבחן האם למעורבותו של המערב הייתה יד בדבר. במהלך המחקר איעזר בתיאוריות של חוקרי מדעי המדינה וכן של מזרח תיכון (להלן: מזה"ת) על מנת להסביר היבטים שונים שמהם כנראה נבעה מלחמת האזרחים. עירוב המזרח והמערב ואולי אף התנגשותם מהווה עבורי כסטודנטית למדע המדינה ומנגד למזרח תיכון, מקרה בוחן שטרם חקרתי ועשוי בתוצאותיו להשליך עד ימינו אנו.