סיכום מאמר: הנרייט דהאן כלב 2002  כמה שאת יפה, לא רואים שאת מרוקאית הקדמה: מאמר זה מתמודד עם נושא דיכוין של נשים מזרחיות והשפעותיו על תהליכי הבניית הזהות. פ.ה.
קולינס העוסקת בניתוח תופעת הדיכוי ומרכיביו השונים, מסבירה את התופעה באמצעות מטריצת דיכוי רב תחומי שמרכיביה גזע, גיל, מין ודת. היא קובעת שללא קשר למקורותיו של הדיכוי, פגיעתו היא בכך שהוא מתנקז לחוויה קשה, הנחרטת בתודעה ומלווה את העשייה והקיום בתחושות של השפלה, שיתוק, חולשה וערעור מתמידים (Collins: 1990). קולינס מטעימה כי כתוצאה מן הדיכוי האישה הנפגעת מתקשה להשתחרר מסינדרומים של שיתוק, ולכן, לא פעם, היא מוותרת על מאבק לשחרור מתוך אי אמון בסיכוי לשינוי. סיפורן של הנשים המזרחיות בישראל דומה. זהו סיפור של נשים שחוות דיכוי רב תחומי, כנשים, כמזרחיות, כמסורתיות. אולם, סיפור זה לא סופר ולכן גורלו כגורל סיפורים של קבוצות נשים רבות בעולם. גורל שניתן להגדירו כ"מלכודת הבלתי נראות".
שכן סיפור המזרחים בישראל , כשלעצמו, לא זכה לגילויים ולמחקר הולמים, מתייחס באופן גורף לסיפורן של הנשים המזרחיות, וכך מבליע בתוכו את החוויה ההיסטורית הייחודית שנשים מזרחיות חוו והנן חוות בישראל. חוויות הקשורות להיותן נשים שבאו לעולם קולוניאליסטי ופוסט קולוניאליסטי, כפי שהציונות עיצבה אותו. חוקרת שנדרשה לשאלה של התנסויות הדיכוי של נשים, גיאטרי צ'קרוורטי ספיבק, נגעה בו מזווית של התנסות בשלטון אירופוצנטרי קולוניאליסטי. ספיבק מציעה בספרה (Rutledge N.Y. 1990) The PostColonial Critique לבחון מחדש את הפיקציה הפרוידיסטית לפיה, זהותן של נשים שחיו במציאות של שלטון קולוניאליסטי, נבנתה מתוך הסיפור האדיפלי עליו נשענו מחנכיהן האירופוצנטריים. לנשים פוסט קולוניאליות, לדעתה, אין בהכרח סיפור אירופאי או סיפור מסורתי, מזוקק. גם היא טוענת שהנשים נופלות במלכודת, עקב כך שהן כלואות בין שני העולמות, אך לא ממש שייכות לאחד מהם.
הנשים המזרחיות כלואות אפילו בין שלושה עולמות: העולם הפטריארכלי הערבי, אליו נחשפו בארץ המוצא, העולם האירופוצנטרי, מצידו הקולוניאליסטי והעולם של המסורת היהודית והדתית. שלושה עולמות שהמשותף להם הוא שילטונו של הסדר הפטריארכלי. אלו הם עולמות, שבכול גרסה מערבית או מזרחית, הנשים בהם מדוכאות. על יסוד גישתן של ספיבק ושל קולינס, ניתן לראות שיש לפנינו בעיקר סיפור של דיכוי: מסורתי אירופאי, קולוניאליסטי, מערבי, מזרחי וציוני. בתוך אלה, מתפתחות זהויותיהן של נשים כשהן לא פעם, מרוסקות, מבולבלות, נאבקות מאבק סיזיפי על השליטה בתודעה ,בערכים, ברגשות, ביצרים, בכל ההוויה. הן מדווחות על דיסוננס שבו איך שהן נראות לא בהכרח משקף את מה שהן באמת, אלא את מה שהמראה החברתית והערכית משקפת להן. השתקפות זו איננה בהכרח תואמת את הבנתן, אלא מה שסוכני הסוציאליזציה מבקשים לעשות עם נפשותיהן . הזהות הנשית לכודה בעולם מראות, כפי שמתארת אותה החוקרת קתרין מקינון, בספרה Towards a Feminist Theory of the State (Harvard 1989) . לכן סיפור הדיכוי של נשים מזרחיות, איננו עובר דרך פמיניזם סכולסטי, כלשונה של מוריסון על עניין העבדות (טוני מוריסון 1997). די בעיבודו של אוסף התנסויות, בהקשר המושגי והתיאורטי, ואלה יצביעו על כך שסיפורן של המזרחיות הוא פמיניסטי. במאמר זה אני מבקשת להשאיר את השאלה התיאורטית פתוחה: מתי נעשה טקסט רלוונטי לפמיניזם, האם כאשר תכניו הם פמיניסטיים? כאשר התיאוריה והמושגים המשמשים בניתוח, פמיניסטיים?
מבחינה פוליטית הקשר ברור: אין ספק שפמיניזם ומזרחיות ממלאים תפקידים מכריעים בפיתוח תודעתן של נשים, אפילו הן אשכנזיות. כלומר, הדיון על מזרחיות הביא פמיניסטיות אחדות לכדי כך שהן הרחיבו את העניין הפמיניסטי לטובת השאלה מה זה להיות אשכנזיה, כלומר אישה השייכת לקבוצה – העבודה ללא מקורות לא כלול אזכור מלא של המאמר המסוכם!!!