השירה העברית העכשווית היא שירה מודרנית, בכלליה וברוחה, שהם כתיבה בריתמוס ומשקל חופשיים, שפה הקרובה יותר ללשון הדיבור ועל נושאים שנשאבים לרוב מן היומיום. שירה עברית שאנו מורגלים בה כבר 50-40 שנה, בערך מאז קום המדינה. השירה המודרנית יצאה נגד הכללים של כתיבת השירה בתקופה שקדמה לה, שירה שאופיינה בכללים מחייבים של ריתמוס ומשקל סדורים, שפה גבוהה מלשון הדיבור שעוסקת בנושאים רמים, כמו האדם מול העם והארץ.   את השירה העברית החדשה שנכתבה ב-120-100 השנים האחרונות מקובל לחלק לשלוש תקופות עיקריות: תקופת משוררי "דור התחייה", שמשורריה הבולטים היו חיים נחמן ביאליק, שאול טשרניחובסקי ואורי צבי גרינברג; תקופת משוררי "דור היישוב" והמדינה שבדרך, שמשורריה הבולטים היו אברהם שלונסקי, אלכסנדר פן, נתן אלתרמן ולאה גולדברג; והתקופה הנוכחית, של משוררי "דור המדינה". הקבוצה האחרונה כוללת מספר רב של משוררים בולטים בשירה העברית, ביניהם יהודה עמיחי, דוד אבידן, דן פגיס, נתן זך, מאיר ויזלטיר, דליה רביקוביץ', יונה וולך.
וגם – רוני סומק, מאיה בז'רנו, רחל חלפי, אגי משעול, יצחק לאור וגם אדמיאל קוסמן, חזי לסקלי, אמיר אור ועוד ועוד. יש כיום שפע של משוררים ועושר של סגנונות בשירה העברית – ובכל זאת עולות שוב ושוב הטענות שמצבה של השירה קשה, שאינה ראויה מספיק, שהיא מדולדלת ולא טובה ושאינה מספקת את הדרישות של הקהל.