דקארט, בהגיונו הרביעי שבספרו "הגיונות", שוטח בפנינו את משנתו בדבר "תורת הטעות". את ההיגיון הרביעי פותח דקארט במסקנה, אליה הגיע בהיגיון השלישי, בדבר קיומו של האל והיותו "יש שלם ובלתי תלוי". אותה אידאה, טוען דקארט, מצויה באדם וככזאת מוכיחה באורח החלטי את קיומו של האל המושלם מחד ואת תלותו המוחלטת של האדם בו מאידך. בנוסף, מתייחס דקארט לבעיית "האל הרע", אותה הציב בהגיונו הראשון, שעיקרה היותו של האל "אל-מטעה". כעת טוען דקארט שאין זה אפשרי שהאל יטעה את האדם שכן, בפעולה זו יש משום אי-שלמות, מכיוון שעצם הרצון להוליך שולל מעיד על חולשה או על זדון, תכונות שאינן יכולות להימצא באל, כפי שהוכיח בהגיונו השלישי. אם כך ישנה בעיה, שכן, עובדה היא שהאדם נתון לאינסוף טעויות, אך אם האל, אשר יצר את האדם בדמותו ובצלמו, הוא אכן אל "טוב" ומושלם, אשר אינו מטעה את האדם, איך יתכן כי האדם טועה? – זוהי השאלה המהווה את הבסיס לתורת הטעות של דקארט…