1. מבוא- תובנות כלליות השינויים בקודיפיקציה: שינוי בנושא הסיכול שהוא איננו תרופות, אלא דיני חוזים. שינוי האחדת התרופות בדיני חוזים ובדיני נזיקין. שינויים פנימיים בתוך דיני התרופות.
מדוע מאגדים את התרופות השונות תחת חוק אחד הרי לכאורה אין שום קשר ביניהם?
כי הפרה של נורמה משפטית כרוכה בסנקציה נגד המפר ובתחום של דיני חוזים הסנקציות הם תרופות.
בדיני חוזים מפרידים בין הזכויות הבאות:
זכות ראשונית- חבות הנובעת מכוח חוזה- מכך שהאדם הסכים לקחת על עצמו את ההסכם מרצון-אחרת לא היתה גמירת דעת. זכות משנית- אילו הם התרופות; כאשר החובה הראשונית לא מקוימת, האדם שזכאי מקבל זכות שנייה. זכות זו אינה זכות בעלת זהות מוחלטת לזכות המקורית, אלא דומה לה ולעיתים אף שונה ממנה.
למשל: פיצויים כן כפופים לנטל הקטנת הנזק. אכיפה אינה כפופה לנטל הקטנת הנזק.
מהו המקור הנורמטיבי לדיני התרופות?    א. חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה)- זהו המקור העיקרי. יש גם תרופות ספציפיות בחוקים אחרים,למשל; בחוק המכר-תרופות לניכוי במחיר שהחישוב שלהם שונה מפיצויים. חוק השכירות והשאילה. חוק מכר (דירות).
תקנות סד"א- תרופות בעלות אופי זמני, כגון: עיקול זמני, צווי מניעה).
סעיף 75 לחוק ביהמ"ש אשר מקנה סמכות כללית לביהמ"ש בכל מקום של מקור ספציפי לתת סעד של תרופות.
סעיף 22 לחוק התרופות: ס' שמירת דינים –אומר כי אין בחוק התרופות כדי לגרוע מסמכות בימ"ש לתת סעדים אחרים. כלומר, חוק התרופות הוא לא היחיד שקובע ואם יש סתירה בינו לבין חוק אחר, אזי הדין הספציפי גובר. ב. הפסיקה- חוק התרופות הינו חוק קצר מאוד המונה רק
5 סעיפים, ובגלל שהחוק כל-כך תמציתי יש בו הרבה לקונות, ולכן הפסיקה נועדה להסדיר את הלאקונות.
בחלק מהדברים חסרים הסדרים בחוק, למשל; בחוק התרופות אין מענה לאיך מיישמים את התרופות במצב של אינפלציה. כאשר בסנקציה כרוך גם אלמנט כספי, אז יש בעיה החוק לא יכול לעבוד ופה ביהמ"ש נחלץ לעזרה ומשלים את החסר בפסיקה.
לספרות המשפטית אין מעמד מחייב. ההלכות הפסוקות לא מכסות את הכול. אך כאשר מתעוררת סוגיה בתרופות תמיד ישנה הפניה לספרות מקצועית על  מנת למצוא פתרון לבעיה.
חוק התרופות ומאפייניו חשיבות חוק התרופות רבה למרות שהוא קצר.
בתחום החוזים יש מצב אנומליה בולט, לפיו חוק התרופות (1970) חוקק לפני חוק החוזים (1973) שם מוסר עניין תוכנו של החוזה והתוצאה שלחלק הכללי יש הרבה יותר השפעות קונטיננטאליות, בעוד שבחוק התרופות יש השפעה אנגלית ולעיתים מכוח כך נוצרת אי התאמה. דוגמאות להשפעות  לפיו חוק התרופות חוקק בנפרד לפני חוק החוזים:
Ü    לקיזוז יש גם את סעיף 20 לחוק התרופות וגם את סעיף 53 לחוה"ח (חלק כללי) ויש סתירה ביניהם. הפסיקה קבעה שהבסיס לקיזוז הוא לקיים את סעיף 53. הפסיקה דרשה לבצע התאמה בין חוק התרופות לבין חוקים אחרים. סעיף 20 לחוק התרופות: "חובות שהצדדים חבים זה לזה על פי חוק זה ניתנים לקיזוז".
סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי):"חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו; והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים". Ü    התייחסות בעיתית ל"סיכול" כאל הפרה:  בחקיקת חוק החוזים לא התחשבו בחלק הכללי בהכנסת ס' 18 לחוק התרופות שמדבר על סיכול כסעיף של הפרה תפיסה שהיא פרימיטיבית, ולא מתאימה לתפיסה הישראלית. סעיף 18 לחוק התרופות-:" (א)הייתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים (ב).. רשאי בית המשפט.. לחייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה.. לשלם לו את שוויו, ולחייב את המפר בשיפוי הנפגע על ההוצאות הסבירות שהוציא ועל ההתחייבויות שהתחייב בהן באופן סביר לשם קיום החוזה..".
משמעות הסיכול -כמוסד משפטי הסיכול עוסק במצב בו תוכן החוזה חסר; צדדים תכננו חוזה ולא לקחו בחשבון התרחשות נסיבתית מסוימת שעלולה לשבש את החוזה. החסר בתוכן של החוזה מביא לתאונה משפטית, ביצוע החוזה נופל על צד אחד בצורה אקראית ללא התערבות הצדדים עקב "יד הגורל". האירוע המסכל התקיים לפני ביצוע החוזה. אירוע כזה גורם לפקיעת החוזה, ואין שום הצדקה להטיל חבות על אחד הצדדים. התפיסה של סיכול כהפרה היא בעייתית, כי אף צד לא תכנן להפר את החוזה וזו סה"כ תאונה משפטית. חוק התרופות מתייחס לסיכול כהפרה של צד אחד שלא מקיים את חיובו בגלל סיבה שלא הייתה תלויה בו והצדדים לא לקחו אותה בחשבון ולא עשו לה הסדר. המרצה מנסה לטעון "האם אפשר בכלל להסתכל על הסיכול כאל הפרה?", כי בשורה התחתונה החוזה הופר.חוק התרופות אימץ את הסיכול ובמשך שנים נוצרו בעיות עם זה. הצעת הקודיפיקציה עושה בכך שינוי.
Ü    השהיית/דחיית קיום- סעיף 43
לחוק החוזים (חלק כללי)  -הסדר שנוגע לתוכן החוזה המאפשר דחית קיומו. (א) המועד לקיומו של חיוב נדחה –          (1) אם נמנע הקיום במועדו מסיבה התלויה בנושה – עד שהוסרה המניעה;          (2) אם תנאי לקיום הוא שיקויים תחילה חיובו של הנושה – עד שקוים אותו חיוב;           (3) אם על הצדדים לקיים חיוביהם בד בבד – כל עוד הנושה אינו מוכן לקיים את החיוב המוטל עליו. (ב) נדחה המועד לקיום החיוב כאמור בסעיף קטן (א), רשאי בית המשפט, אם ראה שמן הצדק לעשות כן, לחייב את הנושה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לחייב עקב הדחייה, אף אם אין בדבר משום הפרת חוזה מצד הנושה, ואם היה על החייב לשלם תשלומים תקופתיים עד לקיום החיוב שמועדו נדחה – לפטור אותו מתשלומים אלה בתקופת הדחייה. משמעות השהית הקיום- להשהיית קיום יש היבטים של קיום חיובי הצדדים והיבט תרופתי; כשהצדדים למשל התכוונו במשתמע שאם אחד מהם לא מקיים ניתן להשהות את חיובו, אך יש גם את ההיבט התרופתי. מה עוד, שהיחס בין תרופות מכוח דיני עשיית עושר לבין דיני התרופות אינו מוסדר בחקיקה, אך מוסדר בקודיפיקציה ששם יש הסדר חלקי, למשל; כשיש ביטול בעקבות הפרה עניין זה -.