פרק 1:  מבוא- מטרת דיני הראיות דיני הראיות משתייכים לחטיבה הדיונית (להבדיל מהחטיבה המהותית), היינו- זה אותו ענף משפטי המאפשר הגשמה של זכויות מהותיות, הוא לא קובע זכויות אלא מאפשר להגשים זכויות מהותיות של המדיינים בין ביהמ"ש.
דיני הראיות הם בעצם אותם כללים משפטיים באמצעותם מגשימים זכויות מהותיות, מאפשרים את הבאת דברינו, הטענות בפני ביהמ"ש, וכללים אלו מסייעים לנו להסדיר את נושא ההוכחה של אותם טענות שהן רלבנטיות לאותו הדיון על מנת שבסוף המשא באמצעות כלים אלו נשכנע ביהמ"ש בצדקת התובענה שלנו וכתוצאה מכך להגשים את הזכויות שטעונים להם.
כאשר מדברים על אכיפת זכויות מהותיות באמצעות דיני הראיות יש לראות את דיני הראיות המתמקדים במשפט האזרחי- אלו מסייעים להוכיח את תובענתם במסגרת הדין האזרחי לעומת דיני הראיות בפלילים המשמשים לבירור חפותם או אשמתם של אנשים בפלילים.
דיני הראיות אינם אלא "דיני ההוכחה", אסופה של כללים שנוצרו על מנת לאפשר הוכחה של הטעון הוכחה, מה טעון הוכחה?- אותן עובדות שיש בהם כדי לשכנע בדבר צדקת התובענה שלנו או לשכנע בדבר חפותו או אשמתו של אדם.
כלומר: הם מתמקדים בנושא של הוכחת עובדות.
הדין הינו "מן המפורסמות"- ידוע לכולם ואינו טעון הוכחה. בפרקטיקה- למרות שהדין הוא מן המפורסמות, אחרי הוכחת העובדות יש לטעון את הדין שיחול (לא צריך להוכיחו), בכתבי הטענות, ובסיכומים וודאי שיש להרחיב את הדין אף עפ"י שביהמ"ש יודע את הדין. על עוה"ד להצביע על איזה דין להתייחס.
לכן כאשר הוכחו העובדות הרלבנטיות בכתבי הטענות כבר מצביעים על אותו דין שתבקש מביהמ"ש ליישמו.
רובם של הפרקליטים פוסחים על הבאת הדין. לכן אף עפ"י שדיני הראיות מתמקדים בעובדות, חלק גדול מעבודת הפרקליטות הוא דווקא טיעון הדין. הוכחת עובדות היא אומנות בפני עצמה ושונה לגמרי ממלאכת איתור הדין וטיעונו של הדין- אלו שני דברים שונים. דיני הראיות לא יעזרו ולא יסייעו בידי הפרקליטים להצליח לדעת אלו שאלות ראוי ונכון לשאול כדי להוכיח דברים או על מנת לערער את מהימנות העד, מפני שלא נועדו לכך ומפני שהנושא הזה של דיני החקירה אינו כתוב עלי ספר אלא אומנות שנלמדת או נמצאת בה כחלק מכישרון.
ראיות זה חלק מהוכחת העובדות, הם מסייעים לנו להוכיח את העובדות הרלבנטיות.
"רלבנטיות"- זה אותו מושג באמצעותו תוחמים מה יבוא בפני ביהמ"ש ומה לא; אלו עובדות מותר להוכיח אותן ואיזה עובדות אסור להוכיחן כי אינן תורמות דבר.
ההיבט החוקתי של דיני הראיות:
כלל הפסילה פס"ד ישכרוב:
הלכה חדשה שיצאה מפי ביהמ"ש העליון- השופטת בייניש, קבעה לראשונה שבמד"י בשל ההיבט החוקתי מוסמך ביהמ"ש במקרים ראויים לפסול ראיה מן הטעמים שהושגה לא חוקתית.
משך שנים רבות שלטת התפיסה האומרת שבכל הקשור להוכחת דברים, לביהמ"ש חשוב לבדוק האם הראיות המוצגות לו יש בהם כוח פרובטיבי/הוכחתי- האם יש להם יכולת להוכיח ולקדם את ביהמ"ש בחקר העובדות בפניו לבין שאלה אחרת- איך הושגה ראיה זו, לאמור- גם אם היא הושגה שלא כדין הרי הוא יתעלם מהפרת הדין שהביא לתפיסת ראיה זו כי מה שמעניין את ביהמ"ש זה האם הראיה שכבר נמצאת בפניו יכולה לעזור לו לקדם את העובדות או לא.
רעיון זה קיבל תוקף ברור ב- ד"נ ועקנין:
מקרה של חייל שנחשד בהסתרת סמים בגופו, ואז חוקרי מצ"ח השקו אותו במי מלח שיעזרו לו להקיא ובכך להוכיח אם יש סם, ולא יצא כלום. לכן הוכנס לו מכשיר ואז הוא הקיא את הסמים.
הוא הובא בפני ביה"ד בעבירת אחזקת סמים, אך הדרך שבה נתפסה הראיה היא לא כדין, היא פוגעת בחוק הגנת הפרטיות ואז לא היה עוד חוק יסוד כבוד האדם.
ביה"ד דחו טענה זו וזה הגיע לביהמ"ש העליון בד"נ בכך שקיבלו ראיה זו מקום שבעצם היה עליהם לפסול אותה.
ברק אמר שיש קווים ברורים במסגרת דיני ראיות ולא פוסלים ראיות בשל אופן השגתם, היינו- לא אימצנו בארץ את כלל הפסילה האמריקאי של פירות העץ המורעל.
בארה"ב משך שנים ארוכות נפסק כי במקום שמשטרה פוגעת בזכות חוקתית, כמו למשל חיפוש לא חוקי או הודאה לא חוקית אז נפסול את הראיה ולא רק אלא כל מה שנובע ממנה.
ב-1992, חלה המהפכה החוקתית ומאז ביהמ"ש העליון נדרש פעם ועוד פעם לבדוק את חוקיותם של חוקים  וחוקיותם של מעשי שלטון שנטען כלפיהם סותרי חוקה (חוקי היסוד), למשל: חוק המעצרים בצה"ל, חוק ההשקעות המשותפות- שהם "נוגדי חוקה" ויש לבטלם ובחלק מהמקרים החוקים בוטלו או חלקים מהם בוטלו, והיה ברור שמאותו רגע ביהמ"ש העליון מעביר ביקורת חוקתית ובוחן חוקים שאחרי 1992 דרך פסקת ההגבלה. ברור היה כפי שקבע במזרחי ששם החוק סותר את חוקי היסוד במידה העולה על הנדרש, אזי יש סעד להפרה.
לכן בחוקת ארה"ב מ-1790 אין כל הוראה  ושום סעיף שמדבר על מי מוסמך  לבקר הוראת חוקה ואין גם הוראה על סעדים חוקתיים.
צריך לפרש את החוקה בצורה כזאת שתסמיך את ביהמ"ש לתת סעדים- פס"ד מרבל בארה"ב.
אין גם הוראה בדבר הסעדים החוקתיים ולמרות זאת ב-1803- כאשר בא מקרה בפני ביהמ"ש ונטען כי אין לביהמ"ש סמכות לדון בהוראות החוקתיות ונטען כי אין תרופות (פס"ד מדיסון), אמר השופט כי אין דבר כזה שיש זכות ואין סעד, היינו- "הסעד הולך אחרי הזכות", לכן יש ללמוד על הסעד.
גם אם הסעד לא כתוב במפורש יש ללמוד עליו כי הוא דבר משתמע. כלומר יש לפרש את החוקה באופן כזה שהסמיך את ביהמ"ש על מנת להגשים את הזכויות החוקתיות.
לכן עפ"י פס"ד מדיסון אם יש פגיעה בזכות זה גורר סעד!.
ברור כי אין פורום מתאים יותר לבדיקה חוקתית מאשר ביהמ"ש.
בפס"ד מזרחי 1994- ברק מצטט ממדיסון שאין דבר כזה אין תרופות חוקתיות ולכן זה לא קיים. כי לא ייתכן שיש זכויות ואין אפשרות לאכוף אותן, ולכן אכיפתם היא דרך הסעדים החוקתיים.
בהמשך, פס"ד גינת- שפסל הודאת נאשם בשל הפרת זכויות חוקתיות.
בפס"ד ישכרוב לא קראו לו את זכויותיו, ואחרי שכבר מצאו ראיות, הגיע הנושא לעליון- שופטת בייניש, אמרה כי בעידן חוקתי הלכת ועקנין מתה ואינה ישימה ובמקומה תיכנס הלכה חדשה של פסילת ראיה שהושגה תוך הפרת זכויות מהותיות.לא הכל מותר בשם הרצון כדי להוכיח.
ראיות רלבנטיות למשפט ניתן לבקש מביהמ"ש לשקול פסילתם לא על פי כללי קבילות, אלא בשלב מוקדם יותר; בגלל שהאופן שהראיה הושגה מצדיקה פסילתה (הושגה באופן לא חוקי) הגם שהיא רלבנטית.
אין שום זכות מוחלטת וגם בזכות ניתן לפגוע, ז"א: אפשר גם לקבוע לגבי עבירה מסוימת שמספיק הוכחה של ספק סביר ולא וודאות מוחלטת, אך זה יקרה כל עוד הדבר יעמוד במבחן פסקת ההגבלה.
לכן תמיד יש לשאול בדיני ראיות האם הדבר עומד במבחני החוקה.
פס"ד קטשווילי- קבע כי אין סיוע הדדי,היינו שותף ג' לא יכול לסייע לב'.
ביהמ"ש שינה הלכה זו ואמר כי יש סיוע הדדי. קטשווילי טען כי אין זה בסדר ששינו את ההלכה כי זה שינה את ציפיותיו, וביהמ"ש אמר לו שהוא לא יכול לתכנן פשע לפי הדין, כלומר לאדם אין זכות על דיני ראיות.
האם זהו המקרה היחיד בו בעצם מוצאים הקרנה חוקתית על דיני הראיות?- לא, כי עוד לא הובאו כל המקרים. לכן אין ספק שבעתיד נבחן את כללי הראיות החדשים לאור פסקת ההגבלה וחוקי היסוד.
דוג': הכנסת תחליט כדי להקל על מלאכת פרקליטות התביעה בעבירות מסוימות, כי במקום הוכחה ברמה של מעבר לספק סביר נסתפק בהוכחה מוקטנת יותר כמו במשפט האזרחי. אין ספק שהזכות של כל אחד בהליך פלילי שאשמתו תוכח ברמה מסוימת היא חלק מההליך ההוגן.
כל זכות חשובה אך היא יחסית בלבד ולא מוחלטת, גם בעניין רמת ההוכחה. אך תמיד במנסרה של ס'8-פיסקת ההגבלה. יש לבדוק תמיד אם זו תכלית ראויה והדרך הנכונה לעשות זאת.
ההקרנה החוקתית לא רק עוד לא התמצתה אלא אפילו עוד לא התחילה.
ב-1980 מה שנאמר לקטשוילי לא ישכון היום, ולכן בעצם נכון שאין אדם קונה לעצמו זכויות מוקנות במשפט הדיוני (בהבדל ממהותי), אך בעידן החוקתי הזכויות הדיוניות הן לא פחות מהותיות מבחינת חשיבותן לכבוד האדם מאשר השמירה של הזכויות המהותיות הקלאסיות. –