מחרדה לאופוריה החברה הישראלית בעקבות מלחמת ששת הימים תאריך: 29.7.09

1 .
תקופת ההמתנה:                                               
1 .                     סכמו את טיב היחסים והבדלי הגישות בין הצבא לממשלה.
                                             
2 .                      סכמו את מכלול הטענות שהועלו בעד ונגד תקופת ההמתנה. (הכוונה לציין את מכלול הנימוקים שתמכו בהמשך ההמתנה לעומת מכלול הנימוקים שגרסו שיש לצאת למתקפת נגד מקדימה). תקופת ההמתנה הדגישה את השוני בין גישת הממשלה וגישת צה"ל לבעיה הערבית, בעיקרה סוריה והפיגועים שהגיעו משטחה וסגירת מיצרי טיראן. ככל שהתקדמה תקופת ההמתנה ניתן לראות החרפה בטיב היחסים בין שני הצדדים. אסכם כאן את יחסי שני הצדדים לבעיה ואראה כיצד הדרדרו היחסים במהלך התקופה. הממשלה גרסה כי יש לחכות לפני שפותחים במלחמה עם מצריים, העלולה להביא גם למלחמה עם סוריה, ירדן ובתרחיש הגרוע גם עם ברית המועצות. הרצון היה לנסות ולמצות את כלל ההליכים המדיניים האפשריים בניסיון למנוע את המלחמה, או לפחות לא לפתוח ראשונים באש. החשש היה כי במידה ונירה את הירייה הראשונה, כל העולם יפנה נגדינו. היו האשמות כנגד הצבא כי הוא גורר את ישראל למלחמה שהיא אינה מוכנה לה. השר חיים משה שפירא מהמפד"ל הטיח ברמטכ"ל רבין: "איך אתה מעז ללכת למלחמה, כאשר כל התנאים עתה הם לרעתנו? איך אתה מעז?! שום מעצמה לא תתמוך בנו". לוי אשכול, ראש הממשלה ושר הביטחון, ושרים נוספים בממשלה, נענו לבקשתו של נשיא ארה"ב, לינדון ג'ונסון, לאפשר לו לפעול להסרת המצור הימי על המייצרים. עמדת הממשלה נבעה מהחשש כי, גם במידה וינצחו את הצבא המצרי, זה יקום מחדש ואילו ישראל, שעתה תהיה מבודדת בעולם, לא תוכל להמשיך ולשרוד ללא עזרה חיצונית. חשש נוסף בממשלה היה פגיעה בישובי הצפון מצידה של סוריה. מאחר ומצרים וסוריה היו מאוחדות בחוזה ביטחון, היה פחד כי מתקפה על מצריים תסתמן בסוריה כתירוץ להפציץ ללא הרף את ישובי הצפון. מנגד, גישת הצבא הייתה כי יש לצאת למלחמה בהקדם האפשרי וכל דחייה בעניין רק תפגע בצה"ל ובמדינה. לאורך התקופה, הביעו מפקדי צה"ל חוסר אמון במדינות העולם כי אלו יכולות לפתור את בעיית המיצרים, ואף הביעו לא פעם חוסר אמון מוסתר, ואף גלוי, בממשלה, בשריה ובלוי אשכול ראש הממשלה.  עם הגעת הדיווחים על ריכוז של כוחות מצריים בגבול …
**העבודה ללא מקורות