WEB 2.0והעיתונות המסורתית.
העיתונות המודפסת בעידן האינטרנט.
בהיסטוריה של תקשורת ההמונים היינו עדים לא אחת למדיום חדש אשר בתחילת דרכו איים לחסל מדיום ותיק ממנו, או לפחות כך נדמה. הדפוס למשל החליף לחלוטין את כתב היד העשוי קלף, הטלפון וגם הפקס ערערו לגמרי את הצורך בטלגרף, התקליטור, ה- mp3 והמכשירים הדיגיטליים תפסו את מקומם של התקליט ושל הקלטת.
מנגד ובה בעת העיתון המודפס המסורתי שרד לאחר הופעת חדשות הרדיו והטלוויזיה, הקולנוע החזיק מעמד לאחר הופעת הסרטים על מרקע הטלוויזיה, כתבי העת לא נכחדו בעולם של טלוויזיה בכבלים רב-ערוצי ובעל קהל מגוון ובינתיים מעמד הספר הקלאסי אינו מעורער על ידי ספרי שמע או הספר האלקטרוני.
המדיום החדש התורן, האינטרנט, תופס תאוצה בעולם המערבי בקצב כמעט חסר תקדים.
נשאלת השאלה אם העיתון המודפס המסורתי יכול לשרוד למרות קיומו של האינטרנט, היות שהאינטרנט הוא גם מטה-מדיה (במה שאפשר להעביר דרכה מדיומים ספרתיים אחרים כגון טלפוניה, טלוויזיה ורדיו) וגם מולטי-מדיה (בעל ביצועים היכולים לחקות סוגי תקשורת אחרים, כגון טקסט ותמונות של עיתונים וכתבי עת, טקסט בדוא"ל, פורום מקוון וצ'ט).
גורמים רבים מאיימים על חוסנו של העיתון המודפס המסורתי. העיתון המודפס המסורתי מבוסס על טכנולוגיה אנלוגית- יש צורך במכונות דפוס, בנייר, בדיו ואף באמצעי תעבורה להובילו. לפיכך העיתון המודפס יכול להגיב ולהשתנות בעקבות איומי מדיה אחרים רק בשינוי התכנים והעיצוב שלו. אולם אפילו כאן מרחב התמרון אינו גדול. למשל, מכונות הדפוס מותאמות לגודל נייר מסוים, ולכן אין העיתון יכול לשנות את גודלו בהתאם לצרכים או לתכנים בכל מהדורה ומהדורה. המערכת המורכבת של הפקה והפצה גם מונעת ממנו להתגמש ולהתאים את תדירות פרסומו להתפתחויות בשטח.
כאשר המדיומים המתחרים היו גם הם אנלוגיים העיתון היה יכול להתמודד ולמצוא את הדרך לשיפורים קלים אשר אפשרו לו להמשיך ולשגשג. זאת הסיבה שהאמירה הנדושה "העיתון שרד כמה איומים בעבר, הוא יעבור גם את האינטרנט" כבר אינה תקפה. סיכויי הישרדותה של כל ישות אינם נגזרים רק מיכולתה להשתנות, אלא בעיקר מזריזות המתחרים ומעוצמתם. קצב החיים בעשורים האחרונים נעשה יותר ויותר מהיר. אנו מנסים לעשות ביממה יותר פעולות מבעבר, השינויים החברתיים הולכים ומתרבים, מקצועות שלמים נעלמים וחדשים צצים במקומם, וכן הלאה. בתוך עולם דינאמי זה, אמצעי התקשורת משקפים ומדרבנים את מגמת המהירות החברתית המואצת. ארגוני התקשורת נדרשים להתאים את עצמם לרוח התקופה, וזו אינה סבלנית: היא דורשת להתחבר בזמן אמת אל האירועים – ואם העיתון, הטלוויזיה או הרדיו לא יעשו זאת, יהיו אחרים שיספקו את הצורך (דרור,
2 009).
בסביבה חברתית ותקשורתית כזאת, אשר הופכת את המהירות לגורם חיוני, נתפס …