דיני משפחה.
ענישה גופנית לילדים תקציר עבודה תוכן העניינים
עמוד מבוא

1 -2
פסיכולוגית  הענישה הגופנית של ילדים
3 -5
עמדת מורשת ישראל לגבי ענישה גופנית של ילדים
6 -10 סוגיית הענישה הגופנית של ילדים על-ידי הוריהם
1 1-12
סוגיית הענישה הגופנית של ילדים על-ידי מורים ובמוסדות חינוך
1 3-15
המצב המשפטי בחוץ לארץ בנושא ענישה גופנית של ילדים
1 6-17
פסיקה זרה בנוגע לענישה גופנית של ילדים
1 8
חקיקה ישראלית הרלוונטית למקרי ענישה גופנית של ילדים
1 9-22
הצעות חוק שלא נתקבלו בנוגע לענישה גופנית של ילדים
2 3-24
התפתחות הפסיקה הישראלית לגבי ענישה גופנית של ילדים
2 5-31
הביקורת על פסק דין (הלכת) פלונית
3 2-36
סוף דבר
3 7-38
ביבליוגרפיה
3 9-41
מבוא
האם מותר להורה להכות את ילדו מכות חינוכיות? האם יש לבחון את הענישה הגופנית של ילדים בהשוואה לסנקציות עונשיות אחרות ? האם יש להשוות בין מכת הורה לילדו לבין התעללות נפשית והשפלה של הילד ? להלן מספר דוגמאות כיצד הורים מתייחסים לפרי בטנם: צועקים על הילד, מקללים את הילד, אוסרים על הילד קשר עם חברים לחודש, נועלים את הילד בחדר לזמן ממושך, אוסרים על הילד לאכול יחד עם המשפחה, אומרים לילד שהם מצטערים על שהביאוהו לעולם, משפילים אותו בפני אורחים, אומרים לילד כי הוא אכזבה ועוד כהנה וכהנה כיד הדמיון הפורה של ההורים (וגם של המורים).
אם נשווה את האמור לעיל אל מול מתן מכה קטנה לילד נגיע לכאורה למסקנה כי המכה הקטנה אינה ההתנהגות הכי גרועה של ההורה כלפי ילדו.
האם אפשר לאסור גם התנהגויות אכזריות נוספות של ההורים ? והאם דווקא ההכאה היא זו שתגרום לצלקת חמורה בנפשו של הילד ? האם גם למורים ולמחנכים יש זכות מוסרית ומשפטית להכות את הילד ו/או להשפילו ?
מה דעתה של היהדות בנדון ?
האם בפס"ד פלונית בו קבעה השופטת בייניש קטגורית, כי אין בשום מקרה רשות להורה להכות את ילדו, הינה קביעה ערכית נכונה ? האם אכן היה ראוי שבפסק הדין אין התייחסות למשפט העברי בנוגע לענישה גופנית של ילדים. בע"ה בעבודה זו אנו מקווים לענות על השאלות שהוזכרו לעיל.
האם יש לקבוע כי כל מכה שהורה נותן לילדו הינה עבירה פלילית של תקיפה ? שלאחריה תיפתח חקירה משטרתית ואולי יועמד ההורה לדין פלילי ? האם יש להרשיעו? ואולי ישב במאסר ובמעצר בפס"ד אסולין כותב השופט אמנון סטרשנוב את הדברים הבאים: "להוליד או ללדת ילד הינה לכאורה, פעולה ביולוגית פשוטה, לגדל ילד ולחנכו, לעומתה, הינה אמנות בפני עצמה.
חובתם הבסיסית והראשונה במעלה של  הורים הינה לחנך את ילדיהם למצוות ולמעשים טובים על-מנת להפכם לכשיתבגרו לאזרחים טובים מועילים וישרי דרך. על ההורים להנחיל לילדיהם עקרונות מוסר, חינוך וערכים הולמים ולציידם בהם לקראת יציאתם מתחת כנפיהם לחיים הגדולים בעולם הרחב. משימה קשה ויומיומית זו נעשית על-ידי ההורים בדרכים שונות ובאמצעים מגוונים, הן ובעיקר בדרכי נועם וחיבה והן במידת הצורך באמצעי ענישה והרתעה, בכלל זה עונשי גוף." ציטוט זה מדבריו של השופט סטרשנוב הוא למעשה הבסיס של עבודתנו זו.
בספר הילד מין ואלימות מובאים דברי אם שבילדותה הייתה ילדה מוכה ולאחר מות אביה כתבה את הדברים הבאים: "כרגע אבא שלי מתפקד סוף , סוף כמו אבא, הוא לא חונק אותי, לא מאיים עליי, לא מעליב אותי, לא מפריע לי לנשום, עכשיו הוא מת (. . .) אוי להורים שבמותם נותנים לילדיהם את מה שהיו צריכים לתת להם בחייהם".  והשאלה שהורים מכים צריכים לשאול את עצמם, האם כך הם היו  רוצים שילדיהם יזכרו אותם.