לימים, עם התגברות המודעות לזכויות הפרט התחדדה גם הרגישות לזכות לחיות ללא אלימות. הפמיניזם בשנות ה-60 של המאה העשרים יצא נגד אלימות כלפי נשים. שוחרי זכויות הילד פעלו לעצור את האלימות נגד ילדים. חוקקו חוקים, פותחו שירותים חברתיים ומחקרים בחנו את התופעה. רק בשלב מאוחר יותר החלו החוקרים לעסוק גם בתופעה הכאובה של אלימות נגד זקנים. מחקרים בעולם המערבי מעריכים כי 4-6
אחוזים מהזקנים סובלים מהתעללות. הזנחה פיסית וניצול כלכלי הם הנפוצים ביותר.
הפוגע הוא בדרך כלל בן משפחה, בן זוג או ילד/ה בוגר/ת. המידע לגבי התעללות בזקנים במסגרות מוסדיות מעורפל אף יותר, משום שעובדי מוסדות אלה נמנעים מלדווח על התעללות, ואילו רבים מהזקנים אינם מסוגלים לספק מידע זה .
בישראל היקף התופעה מדאיג אף יותר. על פי סקר ארצי שנערך ב-2004 שכ-18% מהנחקרים נחשפו לסוג פגיעה אחד או יותר של התעללות במהלך 12 החודשים שקדמו לסקר. הפער בין הממצאים המבהילים בישראל לאלה המדווחים בארצות מערביות אחרות אינו מוסבר, אך ודאי שהוא מעלה שאלות קשות ביחס לאמיתותן של הנחות היסוד שלנו הנוגעות לכבוד לזקן ולדאגה לשלומו.
מטרת העבודה היא להגדיר את תופעת ההתעללות בקשישים על כל סימניה, לבחון את היקף התופעה בארץ  ודרכי התמודדות עמה.