שנתיים לאחר צאת סרטו של ז'אן רנואר "האשליה הגדולה" אל האקרנים, פרצה מלחמת העולם השנייה. הסרט שלכאורה היה אמור לעודד פצפיזם בינלאומי, למעשה עודד בעיקר את הפצפיזם הצרפתי. הסרט כנראה חזה את וישי. ווישי היא התוצאה העקיפה של מלחמת העולם הראשונה.
הנרטיב של הסרט הוא פשוט ביותר: קבוצת שבויים צרפתיים שמנסה לברוח מן השבי הגרמני. אולם רנואר, עם כמה "משיכות מכחול" גאוניות, מצליח להעביר לצופה תובנות עמוקות. הצופה יופתע לגלות את מה שרנואר גילה זה מזמן. אירופה הולכת ומשתנה.
מלחה"ע הראשונה היא בעצם צומת זמנים. המלחמה מציינת סופו של עידן ותחילתו של עידן חדש. העבודה הבאה באה לחשוף את רחשי לבו של הבמאי אל העולם ההולך ונעלם וכן את הבנתו שעולם זה היה בעצם עולם שהיה טוב יותר לחיות בו. עולם שלא יחזור שוב, כי את הקדמה לא ניתן לעצור. רנואר אינו עושה זאת בהצגת טיעונים היסטוריים ברורים ופתוחים אלא באמצעות אינטראקציה בין דמויות פיקטיביות. מערכת היחסים בין שני האריסטוקרטים, בולדיו הצרפתי וראופנשטיין הגרמני אל מול מערכת יחסים בין בולדיו ומרשל ממעמד הפועלים מעמידה את הצופה של שנת 1937 בפני ההכרה שהעולם שהוא חיי בו כעת הוא עולם אחר.  אספקט נוסף, שבמידה רבה קשור לדיון הקודם, הוא נושא הלאומיות. פרוץ מלחה"ע הראשונה הביא עמו גאות של רגשות לאומיים.  האינטרנציונליזם נוחל כשלון והלאומיות מנצחת.
זוהי כבר לאומיות רומנטית שהיה בכוחה להציע חלופה יציבה ובעלת שורשים עמוקים במקום התארגנות חברתית שעבר זמנה.