מבוא
בעבודה זו אציג את מערכת היחסים בין המשטר ההאשמי בירדן לבין האוכלוסיה הפלסטינית בירדן, כאשר השאלה בה אתמקד היא: מדוע נוצר מאבק בין אש"פ לירדן וכיצד הוא בא לידי ביטוי בשנים
1 964-1967 ?
    היחסים בין המשטר הירדני לבין האוכלוסיה הפלסטינית הגדולה, שצורפה לממלכה עם סיפוח הגדה המערבית ב-1948, היו רצופים קשיים ועימותים פוליטיים. גם עבדאללה וגם חוסין ראו את רעיון הישות הפלסטינית כאיום ישיר על ריבונותם ופעלו כדי למנוע את מימושה, בעוד הפלסטינים חתרו דוקא לשמרה. בעבודה אראה כיצד באו הניגודים העמוקים האלו בין שני הצדדים לידי ביטוי, במיוחד מאז שהוקם אש"פ (הארגון לשחרור פלסטין) ב-1964.     לנוכח הניגודים המהותיים בין ירדן לפלסטינים בגדה המערבית, חתרה ירדן לבולל את הפלסטינים בתוך המדינה הירדנית. לשם כך, כפי שאציג לאורך העבודה, גיבש הממשל בירדן מדיניות דו-ערכית של "גזר ומקל" כלפי תושבי הגדה המערבית. הפלסטינים קיבלו אזרחות ירדנית ודרכון ירדני וחלקם אף זכה לקידום ולמשרות רמות דרג בשלטון ובפקידות הירדנית. אך עם זאת היו ביטויים רבים של יד קשה כלפי הפלסטינים. המשטר דיכא באכזריות כל סימן של התנגדות פלסטינית לשלטון ההאשמי. בנוסף ננקטה אפליה ברורה. במשך כל השנים ניתנה עדיפות לתושבי הגדה המזרחית בפיתוח חקלאי, כלכי ותעשייתי, בעוד הגדה המערבית נשארה בלתי מפותחת.
מנקודת מבטם של הפלסטינים הממשל לא נקט אפילו יוזמה לחסל את מחנות הפליטים. סיבות אלו תרמו להתחזקותה של ההתעוררות הלאומית הפלסטינית, שהושפעה במקביל גם מהרעיון הפאן-ערבי, שהעלה נאצר בשנות החמישים.