אינתיפאדת אל-אקצה, כמו שהיא נקראת על-ידי הפלסטינים, חידדה את הפער הממילא קיים בין שני העמים. ההבדל העיקרי בינה לבין עברו של הסכסוך הוא בכך שאמצעי התקשורת ההמוניים חדרו לא רק אל הזירה אלא גם אל בתי האנשים.
בעבודה זו אני מבקש לבדוק עד כמה משפיעה התייחסות התקשורת הפלסטינית על הטרור. כדי לבחון את המקורות לאירועים הנוכחיים בקונפליקט הישראלי-פלסטיני (שהקיצוני שבהם מתרחש ממש עכשיו בו ה"חמאס", ארגון שהוכרז כארגון טרור הן ע"י ישראל, ארה"ב והאיחוד האירופי, זוכה ברוב קולות בבחירות ברשות הפלסטינית) – יש להבין מהם שורשיה של התקשורת הפלסטינית. ככל שניטיב לעמוד על בסיסיה וערכיה, כך תמונת המצב ברחוב הפלסטיני ויחסו אל ישראל תהא ברורה יותר.
במקרים רבים לאורך התקופות נעשה שימוש בתקשורת ככלי להפצת אמירות ע"י טרוריסטים, אך במקרה הפלסטיני ישנו עם שלם המתקיים מעידוד תקשורתי של מאבק מזויין. אני אנסה לראות מדוע בחרה התקשורת לזנוח את הנושאים שלשמה היא קיימת ופועלת צד בצד עם הטרוריסטים כשדבר אחד על סדר היום – המאבק המזויין.