מבוא
ערביי ישראל מתקשים להגדיר עצמם בתוך מעגלי זהות שונים ומתנגשים. ההיסטוריה שלהם מתאפיינת במציאות דיכוטומית, והם נתונים במתח תמידי בין תחושת הקריבה שלהם לפלסטינים לבין מעמדם כאזרחים בישראל היהודית הדמוקרטית.
תהליך התגבשות זהותם של הערביים אשר נותרו במדינת ישראל, היה מסובך ומורכב יותר מזה של הפלסטינים שחיו תחת שלטון מדינות ערב או שנמלטו לאזורים אלו. ערביי ישראל נקרעו בין הלאומיות הערבית והעוינות למדינת ישראל, אשר הייתה משותפת לכל העולם הערבי, ובעיקר לפלסטינים, לבין רצונם להשתלב במדינת ישראל, לשקם את חייהם ומצבם, בעיקר בהיעדר אלטרנטיבה אחרת.
מצד אחד הרגישו ערביי ישראל חלק מכלל האומה הערבית, ופיתחו עוינות כלפי מדינת ישראל שכבשה את ארצם וניצחה את מדינות ערב שמסביבם. הרגשה זו התעצמה והפכה בולטת יותר בגלל המשך העימות בין מדינת ישראל לבין שכנותיה הערביות, שכן עימות זה חיזק את התנועה הלאומית הכלל-ערבית, אשר כחלק ממנה נאבק העם הפלסטיני על זכויותיו הלאומיות.
מצד שני החל אצל ערביי ישראל תהליך הדרגתי של השתלבות במדינה: הם קיבלו בהדרגה שוויון זכויות אזרחי ורמת חייהם עלתה.
ניתן לומר שבקרב ערביי ישראל פעלו בעיקר שני כוחות סותרים ומנוגדים: מצד אחד הייתה הלאומיות הערבית שחייבה עוינות עלפי מדינת ישראל, ומצד שני הייתה ההשתלבות במדינת ישראל, שחייבה השלמה עם קיומה של המדינה וויתור על השאיפה הלאומית הכלל-ערבית(הערבים אזרחי ישראל ומדינת ישראל: תהליכי שוויון והשתלבות,ליפשיץ עודד עמוד130).