דיני מעצרים – סיכום תחילתו של ההליך הפלילי בתלונה או היוועדותה של המשטרה לדבר העבירה.
תנאי המעצר: קיומן של ראיות לכאורה ועילות מעצר.
תוך 30 יום ממועד המעצר יש לבצע הקראה פורמאלית לכל הפחות של כתב האישום.
משמעותו של המעצר היא העברת הרצון להתמשכות ההליכים – לצד השני.
דיון המעצר עד תום הינו בבית המשפט הדן בתיק העיקרי. דיון המעצר במהלך מעצרי הימים הוא בפני בית משפט השלום.
הארכות המעצר היא עד 9 חודשים ואז 90 יום. קטינים 6 חודשים ו 45 יום.
יש לשים לב, כי אדם במעצר מצוי במצב פחות טוב מזה של מאסר, ישנה חוסר וודאות, יש חשש יותר מובנה של הימלטות ושיבוש הליכים – על כן נמנעות חופשות לדוגמה. על כן מלאכת האיזון אמורה להיות חמורה יותר (כמובן – גם חזקת החפות עודנה עומדת).
בית המשפט אינו אמור לשקול שיקולי הרתעה בכל הנוגע למעצר (פס"ד גנימאת).
נושא זה מעלה בעיה, שכן לא ניתן להגיש ערר שיאמר, כי המעצר היה בשל העילה ההרתעתית שעה שלא תנומק לעולם ואולם תיוותר לעולם בלב השופטים.
עולה גם טענה, של חוסר היכולת של האדם להתגונן בכל הנוגע למצב בו הוא מצוי במעצר וכן קיצור ההליכים בכל מקרה.
חומרת המעשה בפני עצמה לא יעמוד כעילה למעצר, ואולם מנסיבותיו אנו כן יכולים ללמוד אודות מסוכנותו של אותו האדם. המחוקק החריג עבירות אשר מקימות חזקה בדבר מסוכנות אולם קבע, כי ניתן להפריכה. [בעיקר עבירות ביטחון, סמים קשים, אלימות חמורה או שדינה מוות או מאסר עולם – רצח] מטרתם של דיני המעצר הסיבה לכך שהחברה מפקידה את הכוח שלה בידי בודדים היא מיקסום התועלת הכללית של הפרטים.
שיקולי הרתעה נשקלים בפועל בכל מקרה ומקרה, אולם הבלמים והאיזונים הנבנים סביב שיקולים אלו מאפשרים את קיומה של המערכת.
ההליך של המעצר פוגע בזכויות האדם באופן נואש.
אומנם ההרתעה תהייה יעילה אולם החברה מעדיפה לוותר על יעילות זו כדי לאפשר חירויות של הפרט.
עיכוב –